בילדותינו אכלנו את 3 ארוחותינו, נפרד מן המבוגרים.

 

האכילה בנפרד היתה חייבת המציאות בגלל עיקרון הצימחונות . אנחנו הילדים התחנכנו על הומניות כלפי בעלי חיים. כלומר,לחוס על החיות, ולחיות על החסה, (כמאמר מאיר שלו בפונטנלה) . אבל החינוך הזה לא עשה אותנו פחות להוטים לכדור בשר. אבא שלי, צימחוני שרוף, היה בועדת החינוך, ויש לי חשד מבוסס שהוא היה אחד מהוגי רעיון הצימחונות הכפויה, אבל אמא שלי שידעה מה זה טוב היתה מגניבה לנו בשולי סינרה מכל הטוב המוקצה הזה, שהיה למבוגרים בלבד.

 

כשבנו את המועדון החדש, הוא הפך גם לחדר אוכל, והיה לו מטבח בצמוד. את ארוחותינו הצמחיות אכלנו בשעות קבועות. כולם נכנסים ביחד עדר של ילדים, והאוכל היה ערוך לפנינו, צלחת לנפש, צלחת לנפש. תאומות צביה. ומעל כל צלחת ספל קקאו שקרום קרוש מעליו בגלים קטנים. אכלנו מהר, כי זה נחשב נכון. האוכלים לאט היו "פגרנים". אני זוכרת שנעמי יצאה פעם אחרי ארוחת צהרים כלה זוהרת מאושר, והכריזה קבל עם ועולם: - גמרתי ראשונה מהפגרנים.

 

בימים ההם היו לנו במשק כרמים ומטעי שזיפים. כל פרי אחר טרם היה אז בארץ. יום ששי אחד נכנסנו לקבלת שבת כמנהגינו ונדהמנו למראה עינינו: מעל לכל צלחת בצד הקקאו הנ"ל, היה מונח חצי תפוח עץ. אדום וגדול ומלוא כל המועדון ריחו. טרם ראינו כמותו, ילאה העט מלתאר.

 

נו, בנפש שוקקה עברנו את כל הפרוצדורה הקבועה של קבלת שבת: החמה שנסתלקה מראשי האילנות. ופרשת השבוע, ושיר מענייני דיומא, וההכרזה על התרומה לקק"ל סך חצי ביצה, ולפני שי- ה- רדה השבת, היינו מוכנים להסתערות איש על חצי תפוחו, ואז - טרם הספקנו לנגוס, קם שמואל המורה פתאום והקיש במזלגו על כוסו, משמע : שקט, הודעה.

 

מה פתאום? ולמה דוקא עכשיו כשידינו שלוחות אל חצאי תפוחינו? - העניין התברר מיד למי שטרח להקשיב לדבריו, ומי שלא טרח הבין את גודל הזוועה מהבעת פניהם של המקשיבים. ואלה היו הדברים שאמר: חברים, (הפסקה), ידוע לכלכם שאנו מנהלים מאבק נמרץ ועיקש לטובת תוצרת הארץ, (חשש מתגנב ללב) והיות ותפוחי העץ האלה שאתם רואים על השולחן (רואים, ועוד איך רואים. לא ראינו שום דבר אחר) הובאו אלינו מסוריה ואינם מתוצרת הארץ, אנחנו כולנו מחליטים מתוך הבנה ורצון, ובצעד של מחאה, להימנע מלאכול את התפוחים הללו.

 

ובטרם התאוששנו מן התדהמה וכבר עוברת איטקה בין השולחנות ואוספת לדלי את כל הפרי אשר לא יאכל (אי אפשר היה אפילו להכניס במהירות לכיס, כי היא אספה מכל מנה ומנה). לא עזר כלום. אפילו שביתה לא באה בחשבון כי איך אנחנו יכולים לשבות נגד אחת מאושיות העם והאומה הנקראת "תוצרת הארץ"? ובינינו, מה היתה עוזרת שביתה ביום ששי בערב? אין בזה שום לחץ. היינו יכולים לשבת עד מחר, ומה עם הריקודים של יום ששי? שביתות היו יעילות בארוחות צהרים במשך השבוע, אז הן היוו אמצעי לחץ.

 

אני זוכרת שלוש כאלה. כלן היו נגד ולא בעד. נגד דייסת דלעת, נגד חמציץ (מרק מחמציצים ,צמחוני למהדרין, המצאת האביונות), ועוד משהו שאני לא זוכרת (צריך לשאול את אסף). היינו יושבים כל הילדים בקונצנזוס מן הקטן עד הגדול, מול המנה המוחרמת, ולא לוקחים את הכף לפה. שביתת אוכל ושבת. יכולנו לשבת כך עד גמר מנוחת הצהרים, והשלטונות לא ויתרו. אבל כשהגיע הזמן ללכת לעבודה הם נכנעו. כי מי יעבוד בנקיון למטה (חדרי השינה) ובנקיון למעלה (חדרי הכתות בבית הערבי), ובגינה, ובצבר (ביעורו). ובמטבח? היה משא ומתן, ועם ההבטחה של איטקה שהאוכל המוחרם לא יוחזר לצלחותינו בארוחת ערב ולמחרת בארוחת בוקר, כפי שחייב העיקרון שאוכל לא משאירים בצלחת, התפזרה ההפגנה והסתיימה השביתה והיינו פונים איש לעמל יומו לפי חלוקת הפלוגות.

 

אבל כאמור - כאן לא היה מקום לשביתה. וכך נעלמו מעינינו חצאי תפוחינו, ועמם נגוזה שמחת שבתינו.

 

עכשיו, ממרחק של זמן, מתעוררות כאן שתי שאלות:

א. בתנאי מודעות כזאת מוחצת לאיסור תוצרת חוץ מתוצרת הארץ, איך זה קרה שארגז אחד של תפוחי עץ, לפחות, הצליח להסתנן דרך כל הקווים והמחסומים מסוריה לארץ ישראל, ומהארץ לקבוצתנו, וקבוצתנו לשולחנות השבת שלנו מבלי שאף אחד יעצור אותם בדרך?

ב. מה עלה בגורלם של אותם חצאי תפוחי- עץ לאחר שנלקחו מאיתנו בתוקף העקרונות?

 

כל ניחוש מתקבל, אבל דבר אחד בטוח: הם לא נזרקו לפח . כי אבי כל העקרונות הדוחה כל עיקרון אחר הוא: אוכל לא זורקים (אתם יודעים -  מטעמי הסינים, ובכלל, לא חבל?) - אם כך, מה עשו עם התפוחים?