בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת נראה בחוצות גניגר אדם זר המציץ לחדרי החברים, ובעיקר החברות, בשעות הערב המוקדמות.

הסיפור התחיל בעדות של חברה אשר דיווחה שאיש לא מוכר הציץ לה. למחרת סיפרו עוד שתיים על המציץ ובתוך מספר שבועות הסתבר לכולנו שאדם זר מסתובב בשעות הערב בגניגר ו"מציץ". התחילו לעשות מארבים: נשים נבחרות היו יושבות בחדרן, בדלת פתוחה, מזמינות הצצה - ומאחרי השיחים חיכו "בחורינו המצויינים" לתפוס את העבריין.

כלום לא יצא מזה עד שערב אחד הגיעה ילדה חמודה לבית הוריה וסיפרה שאיש אחד פגש אותה בדרך והראה לה את ה .... זה כבר נראה ממש חולני ולכולם היה ברור שאַנָּס (פוטנציאלי) מסתובב בק"ק גניגר ומאיים על בתולות המקום. היתה חברה שנקראה להעיד במשטרה לאחר שגם לה הוא הראה את אותו ... והיה חשש שתִקָרֶא למסדר זיהוי.

כינינו אותו הַאנְס (כשם חיבה לאַנָּס). דברנו על האנס, חיכינו להאנס, קצת פחדנו מהאנס. באחת משיחות החברים בה דובר על השמירה בבתי הילדים קם חבר ונשא נאום נרגש: "... זו הפקרות להשאיר את גבעת בית הספר (אזור הנעורים) ללא שמירה. אנחנו למטה ישנים בשקט והַנְסִים מסתובבים על הגבעה...."

ערב אחד תפסו את האנס - שני חברים שלבו ידיהם בידיו והובילו אותו לאן שצריך. אלא שהאנס, הממזר, לא חיכה לפגישה עם המזכיר. כשהשלושה הגיעו לפאתי היער הוא "עשה להם תרגיל" ונמלט.

ואז פרצה מלחמת ששת הימים. כל הגברים גוייסו וכל הנשים דאגו. אחרי ששה ימים חזרו הגברים הביתה. רק האנס לא חזר.

ברשימת חללי המלחמה לא מצאנו איש ששמו הנס.