קיבוץ גניגר

דגניה ג

"דגניה ג' המתקיימת רק שנתיים ימים ונחשבת אחת הקבוצות הטובות ביותר, המורכבות מחומר אנושי טוב ומצטיינת במסירותה לעבודה - מוכרחה לעזוב כעת את המקום מחוסר אדמה מספיקה. עם גמר עונת הגורן יעזבו החברים ועדיין לא ידוע לאן..."
פורסם בעיתון "הפעל הצעיר ב-26.5.1922

דגניה ג'   כאן תבוא התמונה של האנדרטה לדגניה ג'

דגניה ג' הוקמה על כשליש מאדמותיה של דגניה א', כ-930 דונם, ב-ח' חשון תרפ"א 20 לאוקטובר 1920. לאחר שדגניה א' הגיעה למסקנה שאין בכוחה לעבד את כל אדמותיה וחילקה שליש לדגניה ב' ושליש לדגניה ג'. הקמתן של דגניה ב' ו-ג' היתה ניסיון למימוש חזונו של יוסף בוסל שכל עמק הירדן יכוסה בישובים ששמם "דגניה".
סיפור חייה של דגניה ג' באדמות עמק הירדן מסתיים בראשית שנת תרפ"ג.
דגניה א' ודגניה ב' טענו כי אין די שטח למחייתן של שלוש קבוצות ממזרח לירדן, ולאחר כשנתיים של חיים אינטנסיביים במקום, עוברת הקבוצה בכ"ט תשרי תרפ"ג (21 באוקטובר 1922) לנקודת הקבע באדמת עמק יזרעאל – היא גניגר.
קבוצת דגניה ג' ניסתה לבנות את חייה על פי עקרונות הקבוצה האינטימית. ישנם רמזים הקושרים שורשים משותפים לקבוצה זו ולראשית תנועת השומר הצעיר בארץ ובמיוחד לקבוצת ביתניה עלית ששהתה על ההר מעל דגניה ג' לכמה חודשים ממש באותם הימים. מעט עדויות נשארו בידינו על אורח החיים היומיומי בדגניה ג', מערכת היחסים בין אנשיה, המתחים החברתיים שבה והלכי הרוח שנשבו בה. הקבוצה היתה שייכת למפלגת "הפועל הצעיר" וחדשות מהקבוצה התפרסמו מעת לעת בביטאון 'הפועל הצעיר'.

המקום המשוער של דגניה ג' מסומן בנעץ צהוב במרכז התמונה


מיקומה של דגניה ג' והמבנים בחצר
על-פי עדות מאוחרת של עמיהוד כרמיאלי שחי בה כילד (גיל 4-6) בשיחה עם אהרון בן אפרים
עמיהוד סיפר: דגניה ג' הייתה ממוקמת במרחק של 500-700 מ' מדרום לדגניה ב'. (לפי עדות זו דגניה ג' ישבה ממזרח לבית הקברות של דגניה ב'.
רוב אדמות דגניה ג' היו מדרום לישוב, היכן שהיום בית זרע ואפיקים.
היו חלקות גם ממזרח למסילת הרכבת באזור אשדות יעקב.

תרשים מבנה המחנה של דגניה ג' – שחזור מזיכרונו של עמיהוד כרמיאלי (יובא תרשים חדש)

"היה זה אוהל צבאי גדול שהוקם וציין את ראשית הישוב. אוהל מיועד לאנשים ולחי גם יחד. אוהל זה הוקם בסתיו 1920 כשעננים מבשרים את בואו הקרוב של החורף וגשמיו".     אליהו כרמיאלי

הישוב היה מוקף כולו בגדר בגודל של כ-200x200 מ'. [ראו שרטוט בעמוד הקודם]
שער כניסה בפינה הצפון מזרחית. השער שימש גם לכניסה ויציאה של כלים חקלאיים. מהשער נכנסו לחצר מרכזית שהיתה מוקפת בצידה המזרחי, דרומי והמערבי במבני הישוב. בצד מזרח עמדה סככה לבעלי חיים. [עמיהוד זכר שהביאו
2 פרות - אחת דמשקאית "הפרה הגבוהה" ואחת לבנונית "הפרה הנמוכה"].
מדרום לסככת בעלי החיים עמד תנור אפיה, בפינה הדרום-מזרחית של החצר.
ממערב לתנור בצלע הדרומית של החצר עמד צריף חדר האוכל והמטבח. ממערב לחדר האוכל היה שטח פתוח – איזור הדיש, שהיו בו שקי חיטה וחבילות חציר והוא שימש אזור הבילוי. בהתכנסויות ישבו על שקי החיטה ועל חבילות החציר.
בפינה הדרום מערבית של החצר, ממערב לחדר האוכל עמד אוהל גדול ששימש למגורים. מצפון לאוהל בצלע המערבית של החצר המרכזית עמדו שלושה צריפי מגורים בשורה בכיוון צפון-דרום. [עמיהוד זוכר שהוא גר בצריף האמצעי ושבצריף הצפוני גרה אסתר הרשקוביץ (אמא של דן נפתלי)].
מבני הצריפים היו עם קירות וגג אך ללא ריצפה בנויה. הריצפה היתה עשויה אדמה מהודקת. [ראו שרטוט בעמוד הקודם]

 

לוח זמנים:
ה' באב תר"פ – 20 ביולי 1920 – יסוד קבוצת דגניה ג' במושבה יבניאל.
ח' אלול תר"פ – 22 באוגוסט 1920 – אישור הקבוצה להתישבות ע"י המרכז החקלאי של "הפועל הצעיר".
ח' חשון תרפ"א – 20 באוקטובר 1920 – העליה של 12 חברות וחברים על אדמת דגניה ג'.
תרפ"ב – ועדה מטעם "הפועל הצעיר" מחליטה שאין אדמות דגניה מספיקות להתישבות שלש נקודות ועל דגניה ג' לעזוב את המקום ולמסור את האדמות לדגניה א ודגניה ב.
כ"ט תשרי תרפ"ג – 21 באוקטובר 1922 – עלית 17 הראשונים לגניגר

 

ראשית הגרעין לדגניה ג'

ראשית הגרעין מקבוצתנו התחיל להתרכז בין ראשוני העליה השלישית ביבניאל בקיץ 1919. כמעט כולם היו בני עיר אחת בפולין וחברים מנוער. ביבניאל נפגשנו כפועלים חודשיים אצל האיכרים, כולל אוכל ותשלום חודשי. כך נפגשנו עם המציאות הממשית בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה.
קשרנו קשרים טובים והדוקים עם איכרי המושבה ועם בניהם בני גילנו, ועם הפועלים המעטים בני העליה השניה שעבדו במושבה. יבניאל נמצאת בקרבת דגניה וכינרת וטיול לעמק הירדן מידי פעם בימים ההם היה דבר רגיל וקבוע. לבקר בקבוצות האלה ולקשור קשר היכרות ומגע עם חבריהן.
משה שושני

 משה שושני

באחת המושבות החבויה בין הרי הגליל התחתון [יבניאל] אחרי יום עבודה מפרך שכבו על הגורן חבורה של פועלים שכירים שעבדו במשקי האיכרים. שכבו וחלמו: על האחזות בקרקע, על יצירה עצמית, במשותף, כממשיכי השרשרת. פניהם והגיגם לעבר הירדן מזרחה אל מקום שם הדגניות השתים לצרף את השלישית.
דברו ושוחחו, עשו ויתלכדו. תשעה היו בתחילה. מהם ארבעה בני העליה השניה ומהארבעה חברה אחת. כל אחד עם עברו, נסוייו ומבחנו בארץ. כל אחד עם אופיו, תכונותיו ונטיותיו. מארץ מוצא אחת היו, מאוקראינה שברוסיה, מי מכפר ומי מעיר.
החברים מהעליה השלישית: מי כנושאי המשך של העליה השניה ומי כהוגי וחולמי התנועה החדשה – פרחי השומר הצעיר. היתה זו חבורה רבת גוונים מבחינת המוצא, השקפה ואופי ומטרה נכספת אחת להם: להיות עובדי אדמה, לחיות ולעבוד אחד עם השני והאחד למען השני. כה באו ונטו אהלם במישור המשתרע בין הירדן והירמוך שעטרת ההרים של הגליל התחתון ממערב לו והרי הבשן ממזרח [דגניה ג].
אליהו כרמיאלי

אליהו כרמיאלי


דיונים על האופי הקהילתי של דגניה ג'

בהיותנו ביבניאל קלטנו שמץ מהויכוחים הסוערים בשאלה האם ה'קבוצה' היא דרך להתישבות יהודים בארץ ... והאם צורת התישבות זו מתאימה להם להכות שורש בארץ כמתישבים בה. בין חברי הקבוצות האלה היתה תסיסה גדולה בשאלה זו.
חלק מהחלוצים נהה אחרי התכנית של אליעזר יפה למושב עובדים, ונמנו כעבור שלוש שנים עם מיסדי נהלל. חלקם נהו אחרי שלמה לביא ורעיונותיו להקמת הקבוצה הגדולה שהיו אחר כך ממיסדי עין-חרוד.
אנו העולים החדשים, לא התמצאנו די בויכוח הסוער והנוקב הזה, אבל במועצה החקלאית של הפועל הצעיר שהיינו חברים בה שנערכה בהר כינרת בחג השבועות תרפ"א, שמענו היטב את הויכוח הנוקב הזה מפי ישראל בצר וחבריו ובפיהם קטגוריה קטלנית על ה'קבוצה' כצורת התישבות שאין ביכולתה לתת לחבריה אפשרות להתישבות בקרקע כאיכרים ועובדי אדמה.
בצר אמר: "דגניה תקנה תמיד ביצים ועופות בצמח, וירקות יביאו לה משם".
הסנגוריה על הקבוצה נשמעה מפי יוסף בוסל שדיבר בהתאפקות רבה על הקבוצה מבלי לשלול את התכנית של חברים הנוהים אחרי מושב-עובדים. וכן מפי צבי שץ שהשמיע את חזונו על הקבוצה הקטנה והמשפחתית...   חשובי חברי 'הפועל הצעיר' השתתפו במועצה זו וכולם רצו להכיר את העולים החדשים שהגיעו אך לפני חודשים ארצה, ואף הם השתתפו אקטיבית בויכוח זה. אנו הקשבנו באוזן נטויה מאד לויכוח זה בין מחייבי הקבוצה כדרך התישבות לבין שולליה. ליבי הלך שבי לחזונו של צבי שץ, שניסה להגשים חזונו בקבוצה משפחתית במגדל.
משה שושני

*

קבוצה אינה דבר מיכני, אין להכניסה במסגרת מסוימת ואין גם לשער את מידת גודלה וגבוּלותיה. קבוצה, במובן הרחב והמקיף של המושג, יש בה משוּם פריחה ושגשוּג, כעץ זה שענפיו המרוּבים מתרחבים וּמתפשטים לכל עבר ותמיד יונקים מהמקור. עלינוּ לראות שהגידוּל יהיה טבעי, ההתפתחות צריכה להיות הדרגתית,
בלי קפיצות פתאומיות, ואז נדמה לי לא יהיה כלל מקום לשאלת "קבוצה גדולה" או "קטנה", כמו שאין העץ שואל איך ומתי להוציא את ענפיו. אבל בעיקר רציתי לשוחח על דבר "היתרון הגדול שיש לקבוצה הקטנה, מפני שהיא נותנת לנו את האפשרוּת לחדור עמוק-עמוק לתוך נשמתו של אדם". וכי חשבת היטב על מהותה של חדירה זו? וכי אנחנו עמדנו כבר על עצם סודי זה הנקרא נשמה? כלום הגענו בחינוּך עצמנוּ עד כדי לפתח בנוּ משהו מעדינוּת ואצילוּת הרוּח הדרוּשות אף כדי לנגוע נגיעה קלה שטחית בנשמת הזוּלת שלא תתעוות ותתכווץ מרוב כאב? ולא כל-שכן חדירה עמוקה...
מתוך מכתב של זאב וקסקרץ (חבר דגניה ג')


החיים בדגניה ג'
עוד בטרם כילינו את הקוצים מהשדות, עדין לא הוכנה הזריעה ועוד לא נרכשו הכלים הנחוצים ביותר לעבוד האדמה והנה ניתך גשם זועף כשסערה מלוותהו – היורה. הגשם הלך וגבר, האדמה התרככה, החבלים נמתחו, היתדות התרופפו והאוהל התנודד, התמוטט ונפל על יושביו ועל כל אשר בתוכו. היה זה ליל חושך ואפל, פלגי מים ניתכים בעוז, אין לראות דבר ואין למצוא כלי או מכשיר. רטובים היינו עד העצמות ודואגים למצוא אי בזה פינה יבשה בשביל הזרעים וצרכי האוכל. גברה החרדה לפרדות שמא תתקררנה.
ככה עבר לילה זה. והיו עוד לילות וגם ימים.
כל אחד מהחברים טרם בואו לדגניה ג' כבר חרש זרע וקצר וגם דש, אבל אין דומה החורש את אדמת זולתו כחורש אדמתו שלו, את נחלתו. האדם הדורך על רגבי התלם שפלח באדמתו חש מעין צמידות לרגב, לאדמה. זאת היא תחושה פרימיטיבית שאין אפשרות לתארה. זהו חום ועדנה, מקלט וחסות. לא אחת בלילות היה נמשך חבר לשדה, צועד בין הרגבים הקשים, נוטל מהם בכף ידו, שוכב בין התלמים בכדי לחוש את האדמה, האדמה שלו.
השדות נחרשו ונזרעו ונתכסו ירק רענן. נוספו חברים וחברות מ"הכבישים" בני העליה השלישית וגם חבר אחד ותיק מהעליה השניה, נטעה חורשת אקליפטוסים ושטח נחרש חריש עמוק למטעים. באותם הימים קרו בקבוצה גם שני אסונות.
חבר אחד מת מקדחת עוד לפני הגיעו לקבוצה (מאיר כנפי), וחבר שני הוגה דעות מעמיק שם קץ לחייו בקיץ השני בדגניה ג' (זאב וקסקרץ). [שניהם נקברו בבית הקברות של דגניה א'].
היה אז אי שקט רב וחשש למאורעות, נחפרו חפירות והוגברה השמירה.
התגבשה הקבוצה שינקה ממקורות שונים: דגניה, העליה השניה והשלישית. היה משהו צעיר ורונן ועם זה מהול בתוגה וערגון. הצירוף הזה של אנשי העליה השניה החולמים, פרחי השומר הצעיר העורגים אל לא-ברור, חברים שעברו את כור ההיתוך של המהפכה הרוסית, כולם יחד בשוני שלהם התמזגו לאחד, בלהט השמש של בקעת הירדן, והיו לחבורה אחת שכל אחד בה נותן משלו ונוטל משל אחרים.
היו ימים של עבודה קשה ומפרכת מתוך ציפייה, כמיהה וכוננות לקראת ימים שיבואו.
היו "שיחות" שבהן נעשו ניסיונות לבטא בצוותא ובפומבי את אשר אדם יחשוב במסתרי ליבו על הנעשה על אשר ייעשה, על אשר ישאף ויחלום. לרוב היה זה ביטוי כבד-פה, ניסיון ראשון חסר-יכולת מספקת להעלות במילים את הצפון בלב. והיו גם ה"מתבטאים" בשתיקה, ללא אומר וללא דברים ולעיתים הביעו יותר ממרבי המילין.
היו אלו שיחות כדת וכדין, בחדר האוכל סביב שולחן אחד שהכיל את כולם. כולם "יושבים בראש" כשכל אחד נותן ולוקח רשות-דיבור עם כל הבדלי הסגנון, האופי והמזג. אבל היה גם "מועדון המחצלות", ללא קירות, בלי שולחן וכיסאות.
בקיץ, לעת ערב, בהפוג החום, נפרשה על אדמת החצר מחצלת, אחריה שניה ולפעמים גם שלישית. אחד אחד מתקבצים החברים והחברות. שקט שורר בכל, מנשבת רוח קלילה ורק תן בודד אי-שם במרחקים ישמיע את תאנייתו. שוכבים להם החברים כל אחד נתון לעצמו ולנפשו. רק לפעמים כחושש להפריע את הדממה ילחש מישהו לשכנו השוכב לידו. יש כמתוך מעמקים, מרחוק, חרש חרש תעלה מנגינה נוגה לרוב מנגינה מערבות אוקראינה. זה חבר מתבודד ולפעמים גם שנים יחד ינסו לתת בטוי לרחשי נפש. על המחצלת מטים אוזן וכקלוח דק וחמים תחדור המנגינה ללבבות כשהיא מעוררת תשוקות נסתרות חבויות אי-שם בלב...

ולעת חורף בעונת הזריעה, כוכבים טרם כבה אורם ושחר עוד לא יהיל זהרו – מעמיסים את שקי הגרעינים לזריעה. "מאימתי מתחיל יום זריעה ואימתי סיומו?" – "משלא יבחין בתלם בבואו ובצאתו".
עם ערב חוזרים הזורעים הביתה. מתוך חדר האוכל הקטן ניבט אור. על יד השולחן האחד יושבים חברים ומספרים על הזריעה... על השולחן מזמזם המיחם (מזכרת מבית אבא) שותים תה ומספרים ובחוץ דולף הגשם. מישהו מעיין בספר, מישהו מטה ראשו ונרדם. השומר מדשדש בתוך הבוץ, מציץ הצצה חטופה לפנים, מסתלק ונבלע בתוך העלטה.

הגיעה עונת הדיש. עם חצות קמים לעבודה. רותמים עגלות סולם גבוהות להוביל בהן את האלומות מהשדה ואילו אחרים הולכים למכונת הדיש שעל הגורן. הלוקומוביל בולע קש ופולט עשן ואדים והנה מתוך חריקה וכבדות מתחיל גלגל התנופה לזוז והנה הוא מסתובב בכל המהירות כשהוא מחובר למכונת הדיש. והיא בולעת אלומות ומפרידה את המינים כל מין לעברו. כל עמל השנה מקופל בעבודת חצות זו.

שנתים ימים ישבה דגניה ג' על אדמתה בעמק הירדן. היו אלה שנות עבודה מתוך להט נעורים, מתוך תסיסה וזעזועים שבעקבותם באה ההתלכדות. שנתים אלה נתנו את הכח הנפשי ואת המרץ לעמוד בפני הלחץ וההכרח לעזוב מקום שכל כך רצינו בו – לעזוב את דגניה ג' שבעמק הירדן מזרחה ולהתחיל בגניגר שבעמק יזרעאל.
אליהו כרמיאלי, מתוך: גניגר – כ"ה שנה, עמ' 240-242

*

בסוף השבוע גמרתי את העבודות השחורות בביתניה ובכנרת. זה יומיים שאני עובד שוב בבית, עבודה שקטה ונקיה, יצאתי לחרישה קיצית על החציר.
הקציר הגדול עדין לא התחיל, מחכים למקצרה מחיפה. בבואה נתחיל בחציר, פול וכ"ו. יהיה יותר שמח. התנועה תהיה ניכרת יותר. לעת עתה שקט. אחדים מעשבים את החיטה, מעדרים סלק ושאר ירקות, שלושה עובדים בתחנה, והבהמות עומדות ונהנות מזיו החציר הירוק. מצב השדות על כל שונאי ציון, ואם לא יהיה מעט גשם נצא השנה בשן ועין. (חוץ מהשעורה והשיבולת שועל שזרענו לפני הגשמים שהם יפים). הפרות בריאות וממלאות תפקידן (נותנות חלב בשפע ואוכלות לא בלי תיאבון) על צד היותר טוב. זהבה ממשיכה לטפל בהן וכנראה תמשיך לע"ע גם במטבח. בשבת זו חלתה ברכה בקדחת חזקה ואתמול הגיע החום עד למעלה מארבעים. היה לי בלילה אינסידנט חריף עם הרופא הטיפש מכינרת עד שנסע איתנו אליה. כעת המצב טוב והחום נורמלי. בעוד איזה ימים תבריא. אולם לעבוד לא ניתן לה תיכף, כי מחסור באנשים אין לנו ב"ה ובפרט אחרי שמלכה וצביה באו לבלות אצלנו את החג.
זאב וקסקרץ, מתוך מכתב לאסתר הרשקוביץ ד' ניסן תרפ"ב
 

 

 

הקשר של חלוצי דגניה ג' עם אהרון דוד גורדון

אחד אחד ובאין רואים, הם הולכים ומסתלקים מאתנו, ומספרם במחננו כה זעיר ומצומצם, כמעט יחידים. שנים שלושה אורות להאיר לנו את החשיכה הגדולה, הסובבת אותנו. והנה, ה"אחד", הגבוה מכולם, משכמו ומעלה, גם הוא איננו.
ואנחנו, הנשארים, החלשים ברוח, נמשיך לגשש בדרכים אפלות, לחפש את הדרך – דרכו אל ההתקדמות והשלמות.
גורדון: הזקן שהיה לנו, הצעירים, לסמל הנוער התמידי, אביב ארוך, בלתי פוסק, המבשר הגדול של תחיה אישית (עולמית) ואנושית, בכל היקפה של המילה הזו,
זה אשר עורר בנו כל עורקי דמינו לחיות חיים שלמים ומלאים, לחיות את כל החיים, הוא איננו יותר. נדם הלב. אותו הלב הרחב והעמוק שהכיל עולמות של סבל וצער אנושי, אותו הלב שנשא בחובו תורת חיים חדשה של אושר אנושי-עולמי עלי אדמות, חדל לפעום. האפשר הדבר? הנאמין? הימותו החיים?
דומם, ובראש מורד, אנו עומדים כעצים אילמים לפני קיברו הרענן שחפרו הדגניים, ילדי חלומו, לרובם הגדול מורה חייהם.
ואנחנו, הצעירים בין המעפילים, אשר לאורו נמשכנו מארבע רוחות העולם, קרועים ופתועים, יגעים מהתרוצצות רבבות אלילי-שקר בנפשנו. נכתמה נשמתנו העלובה משלל צבעים של דגלים זרים ומזויפים, ניזונים תסיסות רגעיות, ואידאלים נמרים בני חלוף, חסרי שלמות והרמוניה, גישוש בחושך, אלה היו חלקנו כל הימים... ולקול קריאתו החזקה נזעקנו כולנו. בפינות החשכות היה אור, אורו הגדול שהאיר לנו את הדרך אליו. פה בארץ, בקרבת מקום המורה, נשקיט את רוחנו הסוער, נתחמם ע"י לבך הבוער והשלם, אצלך נחיה ואתה תלמדנו את הדרך אל השלמות והמנוחה הנפשית.
והנה, היתה בו יד הגורל, והוא איננו יותר בינינו, ואין מי שימלא חסרונו זה. ומי יעשה לנו את חשבון עצמנו. ומי אשר יברר בכל פעם את רעיוננו מיסודו. מי האיש אשר העז כמוהו לחדור לתוך תוך של כל רעיון עד יסוד היסודות שבו. יתומים נשארנו, יתומים עלובים, תועי דרך בלי מנהיג ומנהל, וגדול, גדול מאד הכאב והצער.
אבלים ומחרישים, בלי הגה בפינו, נשב כל אחד בפינתו השוממת, יחידים ובודדים. נהרהר בחשאי על גורלנו וגורל חיינו על האדמה, על האדם ועל ערכו הדל בחיים, קל וחומר במותו.
זאב וקסקרץ, מהעזבון, שבט תרפ"ב

 
  קברו של זאב וקסקרץ בבית הקברות בדגניה א'                   אהרון דוד גורדון

*

--- גורדון האיש, שלא הגענו לקרסוליו, היה מתהלך אתנו, בני העליה השלישית, כעם חברים שווים לו. ברוכים בזכרוננו הימים והשבתות שהיה מבקר אצלנו, קבוצת צעירים קטנה שנאחזה בפאתי שדות דגניה, ובנתה לה קן ב"דגניה ג'". בפנים מאירות היה נכנס אלינו ושואל לענינינו, לפרטים קטנים. כל ביקור העמיק את חיינו.

ראיתי את גורדון בימים קשים ומרים לנו. עת תולעת הספק התחילה מנקרת, הידים רפו, והיאוש התגנב ללב. זכורני יום אחד, מר ונמהר, לפני אחת עשרה שנה, אחרי מאורעות תרפ"א, כשנרצח ברנר וחבריו, ישוב הפועלים מנה רק מאות מעטות וכוחנו היה מצער. שמועות נישאו, כי זוממים לבטל רשמית את כל ההתחייבויות כלפי העם העברי וכי מתנכלים לנו להשמיד אותנו מתחת שמי ארצנו.

באותו יום שהוכרז צום כללי בישוב, התאספו חברי שלוש הדגניות וכנרת לקבוצתנו הצעירה, דגניה ג'. מועקה נפשית שאין מילים להביעה שלטה באסיפה. חברנו המנוח ז' פתח במילים מעטות: בשעה חמורה זו עלינו לטקס עצה. יוסף ברץ, ששב פצוע מיפו, דיבר בהתרגשות. דומיה מעיקה. גורדון יושב מכווץ מאחורי השולחן. קם. "אין מה להגיד. האמונה צריכה להיות עמוק עמוק בלב. כי להגיד אין מה". ישב ואחרי רגעים אחרים קם ואמר: "צריך בכל זאת להגיד דבר מה. ובכן, נניח שהיגענו לאקט החמישי של הדרמה העברית, עלינו למלא את תפקידנו באמונה". כרעם נפלו המילים עלינו. שעה ארוכה לא התפזרנו ולא הוצאנו הגה. הדברים שקעו בלבבות, בהחלטה אחרונה, גורלית "למלא את תפקידנו באמונה".

משה שושני, אחרי מאורעות תרפ"א (רצח ברנר) מתוך: א.ד.גורדון זכרונות ודברי הערכה עמ' 71

 

על חג הפסח בדגניה ג' ועל היחס למסורת

חג האביב, חג הלידה, אם-אדמה-יולדת. שדות תבואה מזהירים, עוד מעט ויצטהבו. פה ושם הכלניות עוד צוחקות את צחוקן האדום האחרון. הנה ערימות הקציר מסודרות בשורה כמחנה של צבא באוהלים. הפול מחכה למקצרה. נתחיל את עבודת הקציר ברינה. אתמול תלשתי את הפול הגדול. הנה החג הגדול בא. התכוננתי לקראת החג הזה. זה זמן רב שלא הייתי במצב רוח חגיגי. רציתי פעם לחגוג את חגי אני, שלנו, לא של אבותינו אשר יצאו ממצרים. ובדגניה ג' השדות מעבר לפסים ע"י הרי חורן. שמה אפשר להרגיש טעם חג, שאינו קשור עם זיכרונות הסטריים מתים... אולם בדגניה ג' בחצר חגגו השנה את חג הפסח בדיוק כאשר חוגגים אבותינו בברדיצ'ב ובטרנוב. איזה תנועה ורעש החצר מלאה: כרים, שמיכות, מיטות, ארגזים, נעלים והכל לכבוד פסח. (לא חג שלי) לו ידעת כמה זה הרגיז אותי, אולם לא התרגזתי כלל. כאב לי קצת על שחיללו את חגי... בערב פסח הכל כמו בבית אמא. השתדלתי לעבוד בשדה ביחידות ולחשוב ע"ד חגי אני. היו מצות וכמובן שגם יין לא חסר. שתיתי בליל פסח הרבה, אבל חג לא היה לי. רק כשעה קטנה ישבו ע"י השולחן, ותכף החלו הריקודים. אי אפשר היה לחוג את חג הפסח של ברדיצ'ב, הלא אנחנו אפיקורסים גמורים.
ובכן יוצאים במחולות... אולם גם כן נמאס תכף. למחר הייתי תורן במטבח. הייתי עסוק כל היום, וזה הציל אותי מעצבותי. אולם אסור לדחוק את הקץ. לאט לאט יעמדו האנשים על הדבר. החגים של אבותינו ריקים הם בשבילנו. עלינו ליצור את חגנו אנו ולא דוקא ביום שיצאנו ממצרים.

זאב וקסקרץ, מתוך מכתב לאסתר, ערב פסח תרפ"ב.

 

על הטבעונים
יש הסבורים שהגרעין לטבעונות נזרע באותה השעה כשהחבר הצעיר ביותר שבדגניה ג' – חלה במחלת המלריה הטרופית. חבר זה בא אלינו ישר מתוך שורות הצבא הקיסרי האוסטרו-הונגרי המתמוטט והמתפורר כשנעלי צבא מרופטים על רגליו – זכר לחרבן של הקיסרות האדירה.
כיון שחלה החבר הנ"ל, הציעו לו לנסוע לטבריה העיר הסמוכה ולקבל מספר זריקות חינין – (בימים ההם תרופה בדוקה ומנוסה למחלה זו ולכל מיני חוליים אחרים).
אז הודיע החולה במפורש ומבלי שדבריו ישתמעו לשתי פנים שאין הוא זקוק לתרופות ולבתי-חולים! רפוא יתרפא בעצמו! בעזרת הכוחות הטמירים והטבעיים הטמונים בקרבו!
עמדה הקבוצה נבוכה ובאין מוצא: סכנה לנפשו של הבחור הזה הצעיר! אותה שעה בא לעזרה החבר הקשיש ביותר בקבוצה והמנוסה בהליכות הארץ, מנהגיה ושיטות הריפוי שבה, והודיע: בעל-כרחו יביאוהו לבית החולים! וכהוכחה נמרצה לדבריו הביא חבל ובעזרת חברים אחדים הנאמנים לתורת הרפואה המודרנית עמד לעקוד את הבחור החולה על מנת להעבירו לטבריה. כיון שהחיל לשעבר נעמד לפני אפשרות כזאת שלא ידעה עד כה, קיבל עליו את הדין ונתן את הסכמתו לדעת הרוב.
היה זה בבוקר! ועוד באותו ערב חזר הבחור הביתה בריא ושלם. והנה מה שקרה: בדרך לטבריה ירדה ופגה הקדחת. בהגיעו למקום בדקוהו ושלחוהו הביתה. אין מחזיקים אנשים בריאים בבית החולים. וצדק החיל לשעבר! כוחות הטבע פעלו את נפלאותיהם!
ויש עוד סברה לסיבת הופעת הטבעונות, וזו אומרת:
באורח פלא התגלגל למקום ספר כתוב בידי מחנך אחד בשויצריה שנשלח ע"י גרמני אחד לדגניה ג'. כאשר חבר צעיר אחד "הממושקף" היחידי  שבקבוצה קרא ובלע אותו ספר, היתה ההשפעה של זה כה חזקה עד שבן לילה החליט להינזר מעתה ולהבא מכל מאכלי בשר ויתר תענוגות הקיבה המרובים שמהם נהנה במשך 20 שנות חייו עד כה, והחליט להתחיל בחיים חדשים.
אלכסנדר זהבי

תמונות אנשי דגניה ג'

 

אלכסנדר זהבי                                          מנחם שמיר (שנוקל) 'הגדול'

 

חיים בבלי                                                בלקה זהבי

אברהם דרורי                                                 אסתר הרשקוביץ

 

 

מרים לוי                                                  ברכה בבלי

 

 

יעקב אגוזי                                                           יהושע וידלר

 

מנחם שושני 'הקטן'                                                יעקב ישראלי

 

זאב וקסקרץ
(שם קץ לחייו כמה חודשים לפני העליה לגניגר – קבור בדגניה א')

חלק מקבוצת העולים מדגניה ג' לגניגר – ליד הבית הערבי

 

17 החלוצות והחלוצים שעלו מדגניה ג' לגניגר:
יעקב אגוזי, חיים בבלי, אסתר הרשקוביץ, ברכה כשר (בבלי), אברהם דרורי-בולר, יהושע וידלר, אלכסנדר זהבי,
יעקב ישראלי, אליהו כרמיאלי, מרים דינסט (לוי), עיזוז, בלקה צוקר (זהבי), מנחם שושני, משה שושני,
מנחם שנוקל (שמיר), זהבה תמרלין, משה תמרלין.

 

 

טל:  04-6549150  |  אימייל:  mazkirut@ginegar.biz  |  ניהול אתר