אוצר המושגים
| אֲבָנִים נוֹפְלוֹת | סיפור המעשה לוקח אותנו לסוף שנות ה-40, כאשר ''אין מים'' היה דבר שבשגרה ובריכת מי-השתייה (זו שליד המגדל) הייתה מתמלאת ומתרוקנת לפי רצון האל. כאשר הייתה הבריכה מתרוקנת היה ''אין מים''. כאשר היא הייתה מתמלאת היו המים מרימים את המצוף וגולשים בשמחה. ילדי גניגר היו מנצלים רגעי אושר אלו לרחצה ושכשוך כאשר הם ערומים, מתרוצצים סביב הבריכה והמים נופלים על ראשם כבמפל - כ''אבנים נופלות''. המהדרים היו גולשים בסולם הפנימי אל תוך הבריכה, שוחים ונהנים, ועושים בה כבבריכת שחיה. |
| אישורון | אישוורון בסלנג המקומי הוא חפץ כלשהו שאין לו שם. ... במסיבה לכבוד יום השנה הכ''ז, החתונות וקבלת החברים, הוצג ע''י נוער המקום מחזה מההווי הקבוצתי, ''האישוורון'', מעובד ע''פ הרשימה של א. מגד (מבפנים) הבימוי י. בלס... (מתוך עלון הקבוצה 4.11.1949) ההצגה היתה עיבוד מקומי לפיליטון של אהרון מגד השם ללעג את הנוהג הקיבוצי של הולכי רכיל המעבירים מאחד לשני כל ידיעה ועד שהיא מגיעה אל אחרון החברים היא משתבשת לחלוטין. וכך, מספרת אישה לרעותה שזיוה נסעה לחיפה וחזרה עם ''מחושי גרון''. זו מספרת לשכנתה שמספרת לבעלה שמספר לחברו שמספר לאשתו... בסופו של דבר כולם מדברים על כך שזיוה הביאה מחיפה אישוורון אבל אף אחד לא יודע מה זה. את שיר הפתיחה ושיר הסיום להצגה כתבו דבורה ליבנה וצבי יפה והם הפכו אצלנו לשלגרים. המילה אישוורון תפסה אחיזה בסלנג המקומי ועד שנות הששים ידע כל גניגרי מה זה אישוורון - זה ''משהו''. כמעט לכל אחד היה במקום כלשהו איזה אישוורון. |
| ארז מתוק | בשנת 1992 פורסם ''האורז המתוק'' באוצר המושגים. כמה ימים לאחר הפרסום החגיגי הגיעה ציפורה ליקבר למערכת והעמידה מול גירסתנו, הבלתי מבוססת, את גירסתה המתפרסמת כאו לראשונה): מאז בואם של הורי חברים לגניגר הונהג למענם ''מטבח כשר''. בפינה מיוחדת במטבח הייתה ערכת בישול של חלב ובשר נפרדים. למטבח הכשר היתה מבשלת קבועה (משהו כמו בישול הדיאטה בשנים מאוחרות יותר). בסוף שנות השלושים, בערך, הוטל על ציפורה ליבר, עולה חדשה מגרמניה, להיות מבשלת של ''מטבח הכושר''. מתוך געגועים לתבשילים מבית אמא החליטה ציפורה לעשות ''פינוק'' ליקה שלמה עייק והכינה עבורו אורז מתוק עם שזיפי סנטה-רוזה בדיוק כמו בבית בגרמניה. שאר הייקים שהיו בסביבה החלו לקנא ומעגל המפונקים במאכל זה הלך וגדל. לאט, לאט החלו להצטרף גם פולנים ורוסים. הסתבר שדווקא הצברים הם אלו שהיו דלוקים על המעדן ונשארו כאלו עד היום. (עד כאן דברי ציפורה) מכל מקום, האורז המתוק המבושל בחלב חדר לתפריט הגניגרי והחל להשתלב בארוחות הצהריים של יום ששי. הוא הוגש תמיד עם געפילטע-פיש. ואם לא האורז המתוק, איך היינו מקדשים את השבת? האורז המתוק נעלם מחיינו בשנת 2001 כאשר המטבח הגניגרי נעשה כשר. כיום מופיע אורז מתוק, מדי פעם, על שולחן ארוחת הבוקר של עובדי המטבח. לחגיגה זו מוזמן גם ראובן עייק. אולי כדי לסגור מעגל. |
| בַּבְּרָקָה | על פי לאה אגוזי - מתוך פעוטים היינו בארוחת הבוקר של שנות ה- 20 , ליד הצבר והלחם היו שותים בגניגר בברקה – שזה קצת חלב מהול במים. |
| בַּדָיָד | אמירה גניגרית טיפוסית, של כל הותיקים, מאז בואם לגניגר ועד שנות החמישים בערך. תיקח אותו בַּדָיָד משמעה - תן לו יד ותביא אותו, או תיקח אותו ביד ותלך איתו. תיקח אותו בַּדָיָד - משמעה תתפוס אותו ביד ותמשוך אותו. השתמשו בביטוי הזה בעיקר המטפלות. אותנו לקחו בַּדָיָד בכל פעם שהתעקשנו. |
| בֻּלְבּוּלִיָּה | - לוקחים ביצה ומבלבלים אותה בתוך מחבת והתוצאה הרוטטת נקראת בולבוליה. המקור, כנראה, בימים ההם כאשר הביצה הייתה מצרך מזין, אבל יקר. אסור לוותר אבל אין מספיק. היו פותחים את הביצים למיכל גדול, מוסיפים חלב להגדלת הנפח (בימים הטובים היו מוסיפים שמנת) ומטגנים. במועדון (חדר האוכל של הילדים אשר היה קיים עד 1958) היו מכינים בולבוליה פעמיים בשבוע. מטעמים פרקטיים היו מכינים את הבולבוליה כשעה לפני הצלצול המזמין לארוחה. וכשהיו הילדים נגשים לצלחת הייתה מונחת לפניהם בולבוליה שצבעה הפך ירקרק (ותמיד נאכלה עד תום). |
| ברוֹק (לשבור) | משה שושני תאריך פרסום: 1/1/1947 ''...העובדים בשדה היו משכימים ב- 3:30 , מברישים את הבהמות, מעמיסים את הכלים, המים והמזון ויוצאים לדרך. בשעה 9:00 היה דרורי מכריז: ''הי חבריה, הסוסות מזיעות, אולי נשב לאכול ארוחת בוקר''. אומר ועושה: מוציא את סיר הלבן, מפורר לתוכו ככר לחם (שובר) פרורים הגונים, מערבב זה בזה ומתקבל ''ברוק''. יושבים מסביב בעגול וכל אחד מוציא כאוות נפשו וכתאבונו הטוב עליו, זה לא חסר לאף אחד...'' [מתוך ''ספר הקבוצה''] |
| ג'וֹנְסוֹן | הכלבו, בימיו היפים, היה חדרון צר אשר דלפק משמעותי מפריד בין קהל הצרכנים למספק הסחורה, וקראו לו ''אספקה קטנה''. בכלבו הראשון עבד דוד הקטן. אח''כ כינוהו על שם העובד במקום והמשפט ''אני הולך לזליג'' שגור עד היום בפינו, למרות שמירי זה לא זליג ועידן החלוקה כבר מזמן פס מן העולם. היום יש כלבו, כל אחד אוסף את המצרכים לפי בחירתו והעיקר – הכל בתשלום. אבל בימים של תחילת ההפרטה בחיינו, שנות השבעים של המאה הקודמת, הימים שזליג מָלַך במוסד האספקה, היה כל מצרך עובר את ידיו בדרכו מן המדף אל החבר וזוכה לתגובתו. היו מצרכים שחויבו בתשלום והיו מצרכים שחולקו (שהיו על חשבון הקופה המשותפת). כל המצרכים שחולקו (סיגריות, תה, קפה, סוכר, נייר טואלט וכו') היו נקראים בפיו ''ג'ונסון'' – כשמו של נשיא ארצות הברית, לנדן ג'ונסון, שהיה נותן לישראל עודפי ציוד אמריקאי ללא תשלום. מרבית ה''ג'ונסונים'' היו מצרכים שניתנו למוסדות ועבורם לא שילמו. צער רב ירד עלינו עם הסתלקותם של ה''ג'ונסונים'' והכללתם בתקציב. ''זילגייה'' - הכלבו (מקום עבודתו של זליג). |
| גִּיוּס | מילת קסם האמורה להוציא את התושבים משגרת חייהם המנוונת ולסחוט עוד כמה שעות עבודה למטרה נעלה. הימים ימי בראשית (שנות ה- 30) זאב וורלינסקי מייסד את חברת הילדים ונוטע בהם ערכים חינוכיים ומעשיים. הצברים, שכיום יש להם זכר רק בשולי הנקודה, עיטרו במלוא הדרם וקוציהם את כל הגבעה שהייתה מרכז חיי הילדים. זאב מחליט לגייס את הדור הצעיר ומכריז על פרס למי שיברא את השטח הגדול ביותר. מבין הגיוסים הראשונים יש לציין את הגיוסים לצליו: ילדי בית הספר היו משוחררים מלימודים ויוצאים לפזר צליו (רעל נגד עכברים) בשדות. העבודה נבזית כשלעצמה אלא שהיא באה במקום לימודים ובזאת שכרה. בדרך כלל מלוות ''קריאות הקרב'' לקראת הגיוס בהבטחה של טובה כלשהי: טובה לאומית – הגיוס לאיסוף פטריות ביער היה כולו קודש לקרן הקיימת לישראל (שנות ה- 40) ומילאה את לבנו גאווה. טובה חומרית – גיוס הילדים להריגת דבורים (מלעיל, ב' דגושה) הבטיח על כל 7 גוויות דבורים קוביית שוקולד וכבוד כאשר פורסמו שמות הקוטלים, עם הילה של גיבורים, בעלון חברת הילדים (שנות ה- 40 תחילת ה- 50). טובה חומרית הייתה גם בגיוסי החברים לקטיף תפוחים: פעמיים בשבוע, בשעות היפות של טרם-זריחה או בדמדומי השקיעה. למרות שהגיוס היה בשעות שהשמש לא בדיוק בעבודה היו מרבית החברות באות עם כובע רחב שוליים שתכולתו הייתה מיכל נח למילוי תפוחים לאחר הגיוס. היו גיוסי השוביניסטים - גיוס להובלת חציר וגיוס למשלוח עופות. לגיוסי החציר של שנות ה- 60 וה- 70 היה מתייצב כל מי שהוא ''גבר''. ההתייצבות הייתה המונית וקיבלה חיזוק מורלי בשנים שלכל גיוס הייתה ארוחת סיום, אליה התגייסו הפמיניסטיות שרצו להוכיח כי גם הן שוות משהו בשוק הוולונטרי. הגיוסים למשלוח עופות היו בעיקר בשנות ה- 70 וה- 80. אליהם היו באים ה''גברים''. אח''כ הצטרפו גם נערים, ילדים, מתנדבים (מחו''ל) ופה ושם השתרבבה איזו חברה. לגיוסים אלו היה הווי תרבותי מיוחד וסיומת קולינארית מבטיחה. |
| גֶמִישְטֶה | בשנות ה-40 העבירו את התינוקות לבית ששימש לפני כן בית מגורים. מלה שלו, שהייתה מטפלת בבית התינוקות (ונחשבה במשך שנים ל''המטפלת'' בשל חושיה המיוחדים) ראתה בהעברת הפעוטים מעין מעבר לגימנסיה ולהבדיל מהגימנסיה בחו''ל, בה לומדים בנים ובנות בנפרד, פה הייתה ''גימנסיה מעורבת'' ''גמישטה (מעורב) גימנסיה''. השם דבק בבית אלא שלימים נשמטה המילה גימנסיה ונשאר ''גמישטה'', וכך ליווה אותו עד שיפוצו והפיכתו לגנון - גן הדסים. רבים בגניגר עדיין נעולים על השם ''גמישטה'' ולו רק בשל הזיכרונות המלווים את כל ההורים שגידלו שם תינוקות. |
| הַבַּית הָאָדום | (על פי צבי מגן) בתי אבן קטנים היו פזורים על הגבעה, בין שיחי הצבר, זכר לימי ג'ינג'ר. בבתי האבן גרו החברים ואח''כ הם היוו משכן לקבוצות הכשרה שונות. בשנת 1933 הייתה פה קבוצת הכשרה של בוגרי גימנסיה הרצליה מתל-אביב. באותו זמן הגיעו חברי ''גורדוניה'' מפולין - כהשלמה לגניגר. היה לחץ בדיור ורובם שוכנו כ''פרימוסים'' (דייר שלישי בחדר משפחתי) מה שלא היה נח במיוחד. ארבעה ''גורדונאים'' גילו כי אחד מבתי האבן היותר קטנים נעזב מיושביו (אליעזר ודבורה שושני שעברו לגבת) ומיהרו לפלוש לתוכו. במבצע בזק הם סיידו וצבעו את כל חלקי העץ, כולל הרצפה וזה רק מקרה שבמחסן הייתה באותו זמן קופסה עם צבע אדום, אשר תאמה את האידאולוגיה וגם הזכירה לכולם את ''הבית האדום'' (בית ההגנה) שברחוב הירקון. וכך הפך הבית הערבי הקטן ל''בית האדום'' והיה מוכר בשם זה עד שנהרס, מתישהו באמצע המאה. את שרידיו אפשר לראות על הטרסה, מעל חדר המטפלת, בדיוק מתחת לעץ התות. |
| הַטִבְעוֹנִים | זהבי תאריך פרסום: 1/1/1947 יש סברה כי את הטבעונות הביא לגניגר אותו חבר אשר קרא על כך בספר עוד בהיות הראשונים בדגניה ג'. צעירי גניגר נתפסו לרעיון וגזרו על עצמם אכילת ירק ופרי בלתי מבושלים בלבד. ''…הלך גדל, טפח זרע הטבעונות, והאמונה בשיטת הזנה זו הלכה והתעמקה והכתה שורשים. איסור אחרי איסור הטילו על עצמם הטבעונים ועשו זאת מתוך חדווה, שמחה ורצון: לא ביצה, לא גבינה, לא חלב וגם לא חמאה. גם בלחם האנושי הפשוט, שממנו ניזונה האנושות עוד מימי מתושלח - בחלה נפשם…'' קנאותם הביאה לאמונה שהבתים גוזלים את האוויר הצח על-כן מצאו משכן מתחת לעצים או בגבעות מסביב.''…עם גידולה של הקבוצה והתפתחותה גדלה ועצמה גם כת הטבעונים אשר בתוכה. נהרו ובאו אליה כל חולמי חלומות ובעלי השקפות עולם רדיקליות, מחפשי דרכי חינוך חדשות ותמורות עולם נעלות… |
| הַיַעַר הַמְכֻשָף | השנה 1974. ''בעל הזיות'' חיפני הגיע לבקר את בנו במחנה הקיץ שהיה ביער מרים וגילה, לתדהמתו, שעצי היער עומדים ''זקופים באלכסון'' (תופעה ידועה ביערות הקרן הקיימת שנטעו בצפיפות). ועוד גילה אותו תימהוני שהמכונית, אותה החנה ללא מעצור, גולשת בעליה (בגלל טעות אופטית). צרוף המקרים הוליד במוחו את הרעיון שבעמקי האדמה של חלקת היער מצוייה תופעה אל-טבעית. מיהר בעל ההזיות והעמיד לימינו עורך דין ידוע שהזמין אליו, אל הווילה שלחוף הרצליה, את התמימים שבחברי גניגר והציע עסקה ש''אי אפשר לסרב לה'' - הוא יגלה לנו סוד כמוס (שיש לנו יער מכושף), אנחנו נהפוך את הסוד לכסף ונתחלק ברווחים. מן הון להון התגלגל העניין, יצא משליטה, הגיע לעיתונות, לרדיו, לטלביזיה, לבתי משפט ולכל עם ישראל שגדש בהמוניו את האתר. סופו של ה''סוד'' ש''ההר הוליד עכבר'' והשופט פטר אותנו מהצרה. אותו חיפני החזיר נשמתו לבורא. עם ישראל חזר לשפיותו והפרות מלחכות את שארית הכישוף שנותרה בתחומי הגידרה. |
| האוקיינוסים | חלקת יער משופעת בסלעים בעלי גומחות רבות. בימות החורף הגשומים היו הגומחות מתמלאות במים וילדי המקום ראו בהם את מרחבי האוקיינוס. היו משיטים בהם סירות (מקליפות אגוז) או מתחקים אחר בעלי החיים ששכנו שם. באוקיינוסים נתנו הילדים דרור לדמיונם והפליגו במשחקיהם לארצות רחוקות.[מאז שנות הארבעים של המאה העשרים] |
| הדום | דום - שיח גדול וקוצני, גידול בר מקומי, שהיה פזור על הגבעות סביב גניגר. הילדים קראו לו עץ דום ולפירותיו, שהיו מבשילים לצבע חום-כתום, קראו ''דומים''. כל ילדי גניגר, לדורותיהם, גדלו על טעמו הלא-כלומי. היו עצי דום שסימלו את הגבול הבלתי רשמי שבינינו ובין שכנינו הערבים ממג'דל. אבל ''עץ הדום'' האמיתי, האחד והיחיד, היה זה שמצא לו נחלה ליד הכביש, כ-500 מ' מערבה לתחנת האוטובוס ומטרים ספורים מדרום לו. ''עד הדום'' היינו הולכים בלילות שבת. ''אל הדום'' היו המטפלות לוקחות את הפעוטים ובצילו נחות. בשיעורי הספורט היינו רצים ריצות ארוכות ''עד הדום'' וחזרה. הנוסעים מחיפה היו מצלצלים לנהג האוטובוס ''ליד הדום'' בכדי שיעצור בתחנה בגניגר. הפלחים היו פותחים תלם ומישרים ''לפי הדום'' ועושים הפסקת שתייה ומנוחה בצילו. ומתי כרתו את הדום? - כאשר נקנו כלים חקלאיים רחבים, אשר לא יכלו לתמרן יותר סביב העץ והיה חבל להשאיר פס אדמה לא מעובד. אז נחרץ דינו. היו שלא ויתרו על הסמל ונלחמו באסיפה באומץ ונחישות לשמר את העץ שהיה בשביל כולנו סמל ובשביל כל אחד ''הדום'' שלו. [מאז שנות הארבעים של המאה העשרים] |
| הווילות | קמו צעירי המקום והקימו סוכות-מגורים על העצים (בעצם, בין ארבעה עצים) וגרו שם במשך ימות הקיץ כמה שנים טובות. מגורים יוצאי-דופן אלו נקראו ''וילות'' משום שבהשוואה למגורים אשר עמדו לרשותם אלו היו באמת עליה ברמה. ראשית - הייתה אינטימיות והחברה ניצלוה עד תום. שנית - האתר היה במרחק מתקבל על הדעת ממרכז העניינים ואיפשר לערוך קומזיצים והתכנסויות חברתיות, באווירה ייחודית, ביער. מיקומם המדויק היה דרומית למגדל הגמל וביער מרים. על פי גירסה חצי-רשמית ניטשו הווילות במלחמת השחרור ואוכלסו שנית לאחר המלחמה. [סוף שנות ה- 40 של המאה העשרים] |
| הולכים לכביש | יהודית גרזון מנהג שהיה מקובל אצל בני גיל הנעורים בשנות החמישים הראשונות. בימי שישי, לאחר ארוחת הערב, היו הילדים יורדים לטייל על הכביש, בקבוצות גיל (חלוקה שהייתה מאד דומיננטית בגניגר שנים רבות), במרחק של כ-50 מ' קבוצה מקבוצה. היו הולכים ומפטפטים ובדר''כ מעבירים ביקורת על לבושן של הבנות בקבוצה הצועדת לפניהם. ההליכה הייתה עד ה''דום'' (גם הוא מושג בפני עצמו) ושם היו מסתובבים וחוזרים. אף כי הפעולה חזרה על עצמה מדי שבוע היו כאלו שבאופן קבוע טרחו והזכירו, בעת ארוחת הערב של ליל-שבת ''הולכים לכביש'' ולא היה אחד שהפסיד את האירוע. '' '... ללכת לכביש' פירושו לפרוץ אל העולם הגדול. בזוגות, בקבוצות קטנות היינו יורדים לכביש, תופסים 'עמדה' על ספסלי התחנה - בודקים את המכוניות החולפות כשה'ידענים' מציינים את שם ה'פירמה', מציינים לעצמנו את תנועת ה'עובר ושב' ומתעדכנים, תוך כדי כך, ב'מי יוצא ומי נכנס' למשק. עוקבים אחר הכלים היוצאים לשדות ומפטפטים להנאתנו ...''. [יהודית גרזון] |
| היום אני רטוב ולח | זהבי הגנן האולטימטיבי, עליו כבר כתבנו את המושג ''זהבי בא'', היה הוגה הרעיון לשים שלטים, על הדשאים המושקים, על מנת להרחיק את החברים והילדים מלדרוך עליהם בעודם רטובים. זה היה בשנות החמישים בערך כאשר הופיעו השלטים הראשונים והורו לעוברים ושבים ''לא לעלות על הדשא''. אחרי ארבעה ימי ייבוש היו השלטים נעלמים. בשנות הששים הייתה כבר עפרה הגננת האולטימטיבית (וכזאת היא עד היום). עפרה החליטה למתן את הגזירה של ''לא לעלות על הדשא'' ופנתה אל יגאל שילוני, חרזן מקומי ומהגג לעת מצוא, והזמינה שלטים ידידותיים ומחויכים וכך נולדו: ''אם אינך ממטרה אל תסתובב על הדשא'', ''אני מושקה ורטוב - אם תדרכו אהיה עלוב'' ו- ''היום אני רטוב ולח ואינני למדרך''. חברי גניגר והילדים גדלו על האיסור לעלות על דשא רטוב והדשאים שלנו היו לשם דבר . בשנות התשעים שונתה המדיניות ואל הדשאים חזרו השלטים המינימליסטים ''דשא רטוב - נא לא לעלות''. בינתיים גדל ובא דור אשר לא הכיר את זהבי ובקושי מכיר את עפרה. השלטים על הדשאים צצים עדיין אחרי כל השקיה אך לדאבון הלב הם משמשים המלצה בלבד ולא הוראה כפי שהורגלנו. כמה חבל. |
| הכובע של זהבי | אבן בזלת מסותתת ככובע טמבל, שהיא החלק התחתון (השכב) מאבני רחיים, מתקופת בית שני, וגבהה כחצי מטר. נמצאה (כעתיקות אחרות) בשטח הנקודה, והייתה ניצבת לראווה ולקישוט בגן הנוי. היות והתגלתה ע''י זהבי, ואף דמתה לכובעו, זכתה לכינוי ''הכובע של זהבי''. היום מונחת האבן ליד בית אמירים. |
| הכיפה | - ממערב להר השדים מתרוממת גבעה בעלת מבנה של כפה, עגולה ומיוחדת. בגלל צורתה היא נקראה ''הכפה'' והפעילות בה גם כן תאמה את הצורה הטופוגרפית (משחקים שונים ומאהלי קיץ). |
| הנוער המקומי | ''הנוער המקומי'' היום כבר בני שמונים ושתיים. אצולה מקומית של שני המחזורים הראשונים של גניגר. ''הנוער המקומי'' נוסד בשנת 1943 בערך, כאשר בני המחזור השני עלו לכתה י''ב, בני המחזור הראשון סיימו בית ספר. חברה מאד מלוכדת, דעתנית, אשר הכריזה על עצמאותה, ובחרה לקרוא לעצמה חברת ''הנוער המקומי'', להבדיל מחברות הנוער הגרמני והצ''כי, בני גילם, שהגיעו לגניגר בשנות השלושים המאוחרות, ולהם היה מדריך. צעד ראשון לעצמאות הם הודיעו שכניסה לחברות בהסתדרות ובקבוצה אינם מובנים מאליו. הם רצו לשמוע מה יש לתנועות אחרות ולגופים אחרים להציע. יוסף ליקבר היה המדריך שלבקשתם הביא מרצים מכל קצווי ארץ. בערבים שמעו הרצאות ואחר כך היו יושבים על הדשא, מרוחים אחד על השני, שרים ומלבנים בעיות. ''הנוער המקומי'' היה מוסד. בשנת 1945, בחנוכה, היתה קבלה לחברות בגניגר ולהסתדרות. אחרי כל הדיונים הם הגיעו למסקנה שזו הבחירה הנכונה. זה היה חג גדול אשר במסגרתו כל אחד נטע עץ ביער. בני המחזור השלישי והרביעי קצת קינאו. בני המחזורים הנמוכים יותר הסתכלו עליהם בהערצה. מאז ועד היום הם ''הנוער המקומי'' גם אם לחלקם כבר יש נינים. |
| העלייה | את המבנה הראשון בגניגר בנו בשנת 1926. הייתה זאת רפת א'. שתי קומות לרפת – קומה ראשונה לפרות וקומה שניה בשביל אספקה לרפת. אותו אדם שבנה את המבנה התכוון שתהיה שם ''צ'רדק'' (עליית גג ברוסית) ומייד זה תורגם ל''עליה'' (על פי בצלאל נהוראי) וכך זה נשאר עד היום. ''תלך לעליה ותביא את ה . ..'' היה מן הביטויים השגורים בפי כל. בשנים הראשונות שימש המקום כמחסן אספקה לרפת, וכמו המתבן היה גם לו שימוש רומנטי. אח''כ הפך למחסן כללי - מקום שאפשר למצוא בו כמעט כל דבר, משרוך נעל ועד קש למילוי מזרונים. במשך הזמן ניסו להדביק לו שם מקצועי – ''מחסן חומרים'', ''המחסן הכללי'' ועוד כיוצא באלו, אך זקני המקום ובניהם עדיין מכנים אותו ''העלייה'' ומתכוונים ל''עלייה'' של פעם. ברוח הזמן שינה המקום את יעדו והפך להיות דיסקוטק השואב אליו את מיטב הנוער מגניגר וסביבתה. בשעות הקטנות של הלילה, כשהבירה נשפכת כמים, והדציבלים בשמים עולה מלמטה ניחוח הזבל בדיוק כמו לפני שמונים שנה. |
| הר השדים | מכל הגבעות עטורות היער, המתרוממות מעל גניגר, ישנה אחת שהיא שונה. אדמתה אדמדמה, סלעיה קשים והצמחייה עשירה ומגוונת. הגבעה שימשה מקום משיכה לרועי הצאן ולמטיילים רבים שבאו לקטוף רקפות ונרקיסים. בפולקלור המקומי ידועה הגבעה כ''הר השדים''. אף אחד לא יודע את מקור השם, אך כל אחד, כטוב לבו, מוכן להעיד שהיו שם שדים. |
| השוט של בולר | משה שושני תאריך פרסום: 1/1/1947 ''... גם שוט מיוחד, אצילי, היה לו בשבילן (בשביל זוג הפרדות שלו) ועליו הוא שומר כעל בבת עינו לבל יפול בידי אחר שאינו יודע להשתמש בו כראוי. הוא, דרורי (בשמו הקודם בולר) היה מהמקדימים ועל פי בקשתו היה השומר מעירו יותר מוקדם בחצי שעה כדי שיספיק את הניקוי כהוגן, כערך הסוסות שבידיו...'' [משה שושני, מתוך ''ספר הקבוצה''] |
| השולחן | יוסף ליקבר תאריך פרסום: 1/1/1947 ''את הנושא הזה צריך להביא לשולחן''! מדי יום, לאחר ארוחת הערב, היו החברים נשארים מכונסים סביב השולחן, מסדרים את העבודה למחר, דנים ומתלבטים בבעיות השעה ואף מחליטים החלטות. להחלטות ה''שולחן'' היה תוקף כלהחלטות אסיפה. ''... השולחן מחליט, מברר, בפניו אפשר להשיח מצוקה אישית או כללית,ממנו שואב החבר עידוד ונחמה. השולחן הוא כל-יכול. מקור הכוח של שולחן זה נעוץ בתפיסת הקבוצה כעדה משפחתית...'' [גניגר בשנותיה הראשונות] |
| התעמלות בוקר וריצת בוקר | אחד מן העקרונות החיוביים של המחנכים היה הרצון לגדל דור בריא וחזק (אולי כנגד הדימוי החולני של הילדים בגולה) ולצורך זה אין טוב מאשר לפתוח את היום בהתעמלות בוקר. ומי שהכניס את הנוהג היה מרדכי שוודרון, שהיה מורה להתעמלות בבית הספר שלנו בשנות הארבעים.את ההתעמלות היו עושים כל הילדים ביחד, על המגרש (בריכת השחייה של היום). אחד מהילדים הבוגרים היה ניצב על המצוק (מצפון למגרש) ובדיוק ברבע לשבע היה שורק במשרוקית, כולם היו נעמדים במקומם, ואז הוא היה מכריז: ''הקשב, להתעמלות בוקר ה-ס-ת-ד-ר''. כל הילדים היו נעמדים בשלשות לפי קבוצות מעורבות גיל. המעמל היה מודיע על תרגיל וכולם היו מבצעים יחד איתו, לפי הקצב שנתן (בספירה או במשרוקית). התרגיל האחרון היה בדר''כ מעין משחק תחרות כאשר בסיומו היה המעמל מכריז על המנצחים.כמו בכל פעולות החברה גם פה הייתה משמעת, שפרושה – אין איחורים ואין חיסורים. בכל כתה היה חבר בועדת הספורט שרושם מי התייצב להתעמלות, מי חיסר (בלי סיבה מניחה את הדעת) ומי איחר (כנ''ל). שני חיסורים בשבוע או ארבעה איחורים גררו בעקבותיהם עונש! והעונש היה, כמובן, בתחום הספורט - ''ריצת בוקר''. היו מעירים את ''הנאשמים'' חצי שעה לפני כולם ובשורה אחת, ללא הבדלי גיל, היה המעמל (או מי שנקבע) מריץ את ה''נאשמים'' המנומנמים במסלול שבחר (לרוב ביער מרים).
הגדיל לעשות בעניין זה יגאל שילוני שהיה ספורטאי, חובב ריצות ארוכות, וגם ללא עונש היה משכים לריצה. אצלו ריצת בוקר העבירה כל רצון לאחר ולחסר, גם בקרב המשתמטים המקצועיים. בסוף שנות החמישים חל פיחות בערך התעמלות הבוקר והיא הועברה למסגרת כיתתית (עם מעמל בוגר). |
| ואדי אבו-מרי | אבו-מרי היה ערבי נוצרי, בא כוחו של סורסוק (שהיה בעל האדמות בעמק לפני רכישתן ע''י הקרן הקיימת). הוא האיש שמסר ל- 4 חברי דגניה ג' שהגיעו ראשונים לגניגר (החלוץ לפני המחנה) את המפתח לאסם של סורסוק (''הבית הערבי'' בפי כל). היה ידידם של חברי גניגר הראשונים ועל שמו נקרא אחד הואדיות המרכזיים ביער. במשך השנים נהגו בני חברת הילדים לערוך את טקס ההשבעה (וכל ההשפלות שבדרך) ביער. ההתחלה, כמעט תמיד, הייתה בוואדי אבו-מרי. |
| זהבי בא | זהבי, מוותיקי דגניה ג', לו אנו חבים את גינות הנוי היפות של גניגר, את הטרסות, בריכות הדגים, הדשאים הראשונים ושדרות העצים. זהבי שעבד ב''שיפור'' (הנוי) והיה גנן בחסד, חרוץ ובלתי מתפשר - היה אימת הילדים בשל העונשים יוצאי הדופן בהם השתמש על מנת לחנך דור של אוהבי טבע ונוי, מכבד מדשאה ופרח. אך מול פרחחי הדור אפילו זהבי לא יכול, שכן מילת קסם הייתה למפירי המשמעת, אותה היה מסנן הראשון שהיה מבחין בסכנה המתקרבת: ''זהבי בא''... ולא צריך יותר. בתוך שנייה היו כולם נעלמים כאילו פערה האדמה פיה ובלעתם. לימים הפך המושג ל''סכנה מתקרבת''. עוד על זהבי: במאגר ''לזכרם'' |
| חבילה | אהבה תאריך פרסום: 1/1/1947 ''…וביום שישי לעת בוקר בזמן חלוקת 'החבילות' עומדת חברה מהורהרת ומרוכזת: הנה חבילה לפלוני… במה אפשר לשמחו? אולי חולצה כחולה עם צווארון פתוח? אכן, היא אהובה עליו מאד. וכה מלטפות עיניה את כל החבילות ועוברים לפניה כל החברים והחברות ודאגתה נתונה להעניק לכל אחד מהם את המובחר והרצוי לו ביותר…'' (אהבה 1947) חלוקת הבגדים ב''חבילות'' נמשכה לאורך שנים. גם הילדים היו מקבלים ''חבילה'' ביום שישי. ב''חבילה היו: חולצה ומכנסיים לעבודה, חולצה ומכנסיים לערב, שני זוגות לבנים, שני זוגות גרביים והכול עטוף במגבת. לא היו בגדים אישיים וכל אחד קיבל מן המאגר הכללי לפי ראות עיניה של המחסנאית. [שנות ה- 40 של המאה העשרים] |
| חבר האחראים | עם יסוד חברת הילדים (1938) נקבע כי הרשות המוציאה לפועל היא ''חבר האחראים'' (ראשי פלוגות העבודה, המחלקים ביניהם תפקידים אחראיים בחברה). הילדים התייחסו לתפקידם ברצינות וראו בו כבוד רב. על כל התנהגות בלתי הולמת של מי מן הילדים היו ''מגישים'' (מביאים לדיון) לחבר האחראים: אם נמצא הילד אשם הוא היה מקבל ''אזהרה ראשונה'', על עברה נוספת ''אזהרה שיניה'' ואח''כ ''אזהרה שלישית''. באזהרה שלישית היו קובעים ''השתמטות'' וזו כבר דרגה המחייבת עונש - אשר בדר''כ היה איסור השתתפות בסרט. כמו בשעת האוכל כך בעבודה, כך בחברה, הייתה אחריות מלאה של הילדים לנהל את חייהם ובשל כך היו הגדולים מושא להערצה. |
| חג המים | משה שושני, מנחם תאריך פרסום: 1/1/1942 חגה הגדול של גניגר בכל הזמנים. בשנת 1942, בקידוח המים שנעשה לרגלי ''הר השדים'', ליד ה-''14 דונם'', התגלו מים בכמות המאפשרת פיתוח משק אינטנסיבי של גידולי שלחין. 20 שנה ניזונה גניגר ממי בארות שסיפקו קוב''ים ספורים של מים ליום, ובקושי ענו על צרכי האדם והחי. השמחה גדשה את הלבבות וגדולי האומה נחפזו להשתתף בה. ''…ארוכה היא פרשת מצוקת המים במשך עשרים שנות קיומנו פה. הרבה ייסורים עברו עלינו, החל מהימים הראשונים בהם העלינו בחבל את המים מתוך הבאר העתיקה שמצאנו, בנשאנו את הדליים המלאים בידיים, ועד שכלול הספקת המים ע''י הובלה בחמור ובעגלה…'' [מנחם, 1942] חג ה- 20 לקיום גניגר נחוג בחנוכת הבאר החדשה בנוכחותם של הרצפלד ומכובדים. בחג ה- 25 לגניגר – 1947 הכינו חג גדול. כ- 2000 מוזמנים התקבצו ל-''14 דונם'' וצפו במסכת ריקודים בבימויה של ירדנה כהן והנושא: ''תמונות מימי קדם על נושא המים''. במשך השנים התערבבו שני החגים בזיכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו ומה שנשאר הוא חג אחד גדול המציין את מציאת המים - ''חג המים''. |
| חמסינה, פארוק, מאיסקה ואחרים | אילו היו דיירי האורווה בשנות ה- 50. חמסינה - הייתה הפִרדה של הכרם. פארוק - שנקרא כך על שם מלך מצרים, היה סוס ששימש לעבודות חצר. מאיסקה - הייתה פרדה שהובילה תערובת. רומל - (שנקרא ע''ש הגנרל כובש המדבר המערבי) היה פרד שמן ועצלן שעבד במספוא. לבנון - היה פרד שהגיע מלבנון. אין עדויות לכך שעבד אי פעם (הוא מת מהרעלת דם כתוצאה מנשיכה) אהובה - הייתה סוסה ששימשה לרכיבה, ונקראה כך על שם אהובה הג'ינג'ית (שהייתה מושא להערצה). והיו החמורים: הצמד בִּלְתִי - שהיה חמור מסורת (בלי....) ועִמְתִי הפרא (שהיה עם....) ואבנורי - שלא גר באורווה כי אם ברפת. תפקידו היה להוביל את החלב ליונקיה, ושמו ניתן לו ע''י אורי אורלב, ע''ש רוכביו הקבועים אבנר (נבין) ואורי (אורלב). כל דיירי האורווה היו רגילים לעבוד ששה ימים וביום השבת - נחו. בצלאל היה החצרן באותה תקופה, ואנחנו, שהקדמנו את תקופתנו בתפיסותינו הסוציאליסטיות, ביקשנו ממנו לאפשר מנוחה ביום שישי למי מהבהמות שלא חייב לעבוד, דבר שאיפשר לנו לקחת אותם בשבת ולנסוע עם הכרכרה לבלפוריה, לראות את זאב צור וירוחם משחקים בכדורגל. |
| יום הולדת לחרוב | - קצה אותה גבעה עליה פרושה גניגר מצוינת במפות כנקודת טריג (נקודת סימון גובה) ושם עמד עץ חרוב. כדי להבליט את המקום ניטעו סביבו במעגל עצי ברוש. ל''אחד באמצע וכולם מסביב'' יש משמעות אחת אצל הילדים - יום הולדת. משום כך כינו את המקום ''יום הולדת לחרוב'' והיו נוהגים לטייל אליו בימי הולדת. גם ''ניפגש ביום הולדת לחרוב'' היה הולך טוב בימים עברו. בשריפת היער שהייתה בשנת 1982 נשרפו הרבה עצים מיער מרים ועד לבריכת המים העגולה שמעל ליום הולדת לחרוב. גם עצי הברוש נשרפו אך החרוב נותר שלם, גאה ובולט בשטח השרוף. במקום העצים השרופים נטעו עצים חדשים ו''יום הולדת לחרוב'' עדיין מהווה מקום משיכה לאירועים חגיגיים ולימי הולדת. |
| יער בלפור | (יוסף וויץ, 1947) תאריך פרסום: 1/1/1947 ''נשמת אפה של גניגר הוא יער בלפור. …לגניגר היה היער הוויה-חוויה מתמזגת עם הישוב ההולך ונבנה… ביער בלפור-גניגר גנוזים חלומות של ימי משיח מתקרבים…'' [יוסף וויץ, 1947] היער היה מקור פרנסה. מקור לדאגה. מקור לשלווה. מקור להשראה. יער של גיבורים. יער של אוהבים. יער של שעשועים. יער של פריחות. יער של שריפות. יער של חגיגות. יער של לוויות. יער שקיבל משמעות מחודשת בכל תקופה. יער שניטע בגאווה ונישא בגאווה בלב כולנו. זהו היער שלנו. |
| ישיבה מעורבת ואחראי שולחן | נוהג שהיה מקובל במועדון (הוא חדר האוכל של הילדים) החל עם הקמת חברת הילדים בשנת 1938. ילדי כל הכתות (מכתה ג' ומעלה) היו יושבים בערוב גילים. לכל שולחן היה יו''ר (מנציגי הכתה הבוגרת) והוא היה האחראי לשקט (בעיקר) ולאכילה מסודרת. נוהג זה שם את הילדים הקטנים בעמדת נחיתות מתמדת וסיפק למבוגרים את ההזדמנות להראות מי שולט. מאותה תקופה זכורים כמה מעשי סדיזם אשר כיום אינם מצויים בשדות החינוך. על כל צרה שלא תבוא היו גם המורים בשטח, וכשהיו הילדים עוברים קצת את הגבול היה שמואל סלומון נוקש בשולחן, מחמיר את פניו ומודיע ''הרעש הוא ללא נשוא''! ואז גם הזבובים חדלו לזמזם. |
| כלי יוקר | (נוסח לאה אגוזי) כף להרמת עוגות מן התבנית (שפכטל). היה רק כלי אחד כזה שתמיד חיפשו אחריו וקשה היה להשיגו, על כן קראו לו ''כליוקר'' (יקר וקשה להשגה) |
| לֶבֶּדִיק | יהודה דוידאי היה רועה צאן, הסַפָר המקומי, אחר כך מורה לנגרות, מתקן מספריים ומשקפיים, משחיז סכינים ונותן שירותים קטנים של בעל תבונת כפיים. ועוד היה יהודה סועד חולים וזוכר נשכחים. בערוב ימיו היה יהודה חותך זבילים (מקרטון) במפעל ועד גיל 90 היה מתמרן את הקלנועית בשקט המיוחד לו. יהודה שטבע כמה מטבעות לשון נפלאות היה אחד ויחיד. ליהודה קראנו ''לֶבֶּדִיק'' . כאשר היה יהודה מורה לנגרות היה נוהג להאיץ בתלמידיו שלא יתבטלו והיה מעודדם בקריאות ''לבדיק, לבדיק'' (ביידיש - הגברת המרץ, הוספת חיים). נדבק לו הכינוי והיה שמו בפי הנוער ''לבדיק''. |
| להצפין | בחורף לובשים בגדים ארוכים. בקיץ לובשים בגדים קצרים. מה עושים עם בגדי החורף כאשר מגיע קיץ? מה עושים עם בגדי קיץ כאשר מגיע חורף? מ צ פ י נ י ם - שמים במחסן המיועד להצפנה (''המחסן השחור'' בדרך כלל) או מעלים לבוידם. מה עושים עם בגדי החורף כשמגיע חורף? מה עושים עם בגדי הקיץ כשמגיע קיץ? מ ו ד ד י ם - מביאים את חבילות הבגדים מן המחסן ומודדים לילד הגדול ביותר. מה שקטן עליו עובר לבא אחריו. זה מודד את הירושה מהגדול + בגדיו שלו וכל מה שאינו עולה עליו עובר לבא אחריו וכן הלאה. את חילופי העונות היו מבשרים החצבים, הציפורים הנודדות ומדידות הבגדים והנעלים. |
| מועדון התנור | תנור הלבנים אשר שימש לאפיה ובישול בשנים הראשונות (שנות העשרים של המאה העשרים) היה גם המועדון לחבר הראשון אליו היו מתכנסים כל החברים מדי ערב (בימי החורף הקרים) לשיחה ולשירה בצוותא. בשל קרבתו למטבח אפשר היה גם לשתות תה של חצות במועדון. |
| מנחם (קטן, גדול וסתם) | האגדה מספרת על איש עשיר אחד שהיו לו שני סוסים, יפים וחזקים אשר כל רואיהם התקנאו בו, באותו עשיר. היה העשיר גאה בסוסיו ומרבה להתפאר בתכונותיהם האצילות. צרה אחת הייתה לו לנ''ל, שלא ידע להבדיל מי הוא מי מבין שניהם. הלך אל החכם ושאל בעצתו. בא החכם הסתכל ושאל, בחן ומדד ולבסוף פסק, ללא צל של ספק, הלבן גבוה מן השחור. בגניגר היו ''שני'' (נ - צרויה): שני מנחם, שתי ברכה, שתי חנה וכן הלאה. מה עשו חכמי המקום: מדדו וקבעו זה ''הגדול'' וזה ''קטן''. וכשבא עוד מנחם לקבוצה כינוהו מנחם ''סתם'' (לא גדול ולא קטן). |
| נָנָה | על פי דבורה לבנה – אגוזי את הבננה היו מכינות המטפלות, לתינוקות, כשהיא מרוסקת ביד אמיצה. הקטנים כינו זאת ''ננה''. לימים, כאשר היו הגדולים יותר מביאים תאנים למטבח הילדים, להכנת קינוח לארוחת הצהריים, היו המטפלות מרסקות אותן באותה מתכונת ואף מוסיפות מדי פעם צימוק זה ואחר. התוצאה - ''ננה'', אך לא מבננה. רוצה לומר - מעדן מרוסק. |
| ניסניס | ביצה קשה ממועכת במזלג. לְנַסְנֵס – למעוך את המזון שיהיה זמין לחיך. מקור השם בולגרי, כנראה. אילנה דוידאי, עולה מבולגריה, היתה מטפלת צעירה בגן הילדים של שנות החמישים. בניסיונותיה לשכנע את הילדים לאכול את הביצה הקשה שהונחה להם בצלחת תרגמה איזו מילה משפת אימה והציעה לילדים ''ניסניס''. השם החדש עשה קידום מכירות רציני לביצים הקשות ומאז אנו מְנַסְנְסִים כמעט הכל. |
| ניקיון למעלה, ניקיון למטה | מבין עבודות הילדים, בפלוגות העבודה (גילאי ד'-ח') היו כמה עבודות שהן בבחינת עבודות גזירה ובין אלו נמנו עבודות הניקיון - ניקיון כתות הלימוד וניקיון חדרי המגורים. כתות הלימוד על הגבעה - הן ''ניקיון למעלה'', חדרי המגורים נמוכים יותר - הם ''ניקיון למטה''. הטכניקה הייתה שהילדים מחלקים ביניהם את הצרה וכל אחד ניקה את המוטל עליו. בניקיון למעלה היו הכתות, חדר המורים (ששם תמיד אפשר להציץ לרשימות אסורות) שירותים (זה בשנים שכבר היו שירותים עם ביוב) ואולם הספורט אחת לשבוע (החל בשנות ה-50 לאחר הקמתו). היה יתרון לניקיון למעלה לעומת הניקיון למטה בהיות הילדים משוחררים מעינה הפקוחה של המטפלת האחראית. אך כשזו הייתה מגיעה מדי פעם זו הייתה צרה צרורה. תמיד, אבל תמיד, היא הייתה מוצאת לכלוך והכי גרוע כשהייתה מודיעה ש''יש פסים'' וצריך לרחוץ שוב. ''פסים'' (מלרע) היו סימני הרחיצה שהשאיר הסמרטוט. בתקופה של תרום-המגב הייתה הרחיצה מתבצעת בשלושה שלבים: רטוב – עוברים עם סמרטוט טבול במים מקצה הכתה ועד קצה, בפס שרוחבו כרוחב תנועת הידיים של ילד, ובגד כפוף. יבש – סוחטים את הסמרטוט ועוברים על הפס הראשון במטרה לייבשו. שלב שלישי, בלתי הכרחי, הוא השלב שהמטפלת מגיעה בוחנת את הפס הרחוץ, כנגד קרני האור הבוקעים מבעד לחלונות המערביים ומודיעה ש''יש פסים''! הווה אומר שמריחת הרצפה הותירה פסי רוחב לפי תנועות הסמרטוט, הווה אומר – הכל מבראשית. החוכמה בניקיון למעלה הייתה לרחוץ ולהסתלק לפני בוא המטפלת. לפעמים היה ''ראש הפלוגה'' מודיע שלא הולכים לפני שהמטפלת תבוא וזו כשלעצמה הייתה הודעה מזמינת צרות. כמו בכל תחומי החינוך, גם פה, סווגו המטפלות לפי מידת ההחמרה ומידת הרחמים שנהגו בנו. |
| עפולות | אורי אורלב תאריך פרסום: 1/1/1989 הסיפור מתחיל בשנות ה- 50 או אולי אפילו בסוף שנות ה- 40. בעיתון ''דבר'' התפרסמה כתבה כלשהי והוזכרה בה העיר ''עפולה'', ''עיר העמק עפולה'', אך נפלה טעות דפוס במשפט והיה כתוב שם: ''עיר האבק עפולה''. מישהו מבין תושבי העיר נעלב וכתב מכתב למערכת ובו תלונה שהטעות איננה טעות אלא השמצה שנכתבה בזדון. ומי לא מכיר את פקעות האבק המתגוללות מתחת למיטות ומתחת לארונות כאשר אין מטאטאים שם ולא רוחצים שם במשך זמן מה? כך זה לפחות היה כשאני הייתי בגניגר וכאשר שוב לא עמדו עלי המטפלות. אז התחילו להתגלגל ולהתגולל יצורים דלילי חוטים אלה, ספוגי אבק ושערות ומה לא, והסתתרו מתחת למיטות ומתחת לארונות. קל היה לאספם מאחר שהיו נדבקים לכל מטאטא, אך לשם כך היה צריך לרדוף אחריהם עם מטאטא והם היו נידפים בכל משב רוח, הקל שבקלים, ובורחים אל הפינות הרחוקות. |
| פּוֹיזֶנְט | על פי דבורה לבנה – אגוזי מה היו להם, לילדי המשק הראשונים, דברי מתיקה ולקיקה? לא היו. קמו הילדים והכינו מענבי הכרם יין. ולא סתם יין אלא יין משובח שטעמו היה ''טעם גן עדן''. כל-כך משובח היה היין שהיה מי שהחליט שהמשקה מזכיר במידה מרובה רעל (poison) ועל כן כינו את היין המקומי, תוצרת ילדינו, ''פויזנט''. ומדי שנה בקיץ, היו הילדים מכינים ''פויזנט''. |
| פינת הקסם | ההתחלה במצוק חמר רך ממנו חצבו ראשוני גניגר חמר לתיקון הגגות והרצפות בבתי האבן שנותרו מחוות האריסים של סורסוק. אח''כ חלקת אלוהים הקטנה של כל בני גניגר. כזאטוטים (עד גיל נעורים) היו מחליקים, בשבילי החלקה מיוחדים שהוכשרו לכך, בדרך כלל ערומים, לפעמים עם המטפלת. הייתה ה''מַחלֵקָה הגדולה'' והייתה ה''מַחלֵקָה הקטנה'' וכל אחד החליק לפי העדפותיו. היה גם ''הפרצוף של מוסוליני או סטלין'' (סלע חטוב בראש הקיר) אשר אליו היו מגיעים הנועזים. המקום היה יפהפה וקיר ההחלקה תמיד קריר, משום כך כונה ''פינת הקסם''. לימים גדלו עצי האורן מסביב והמקום שימש להתכנסויות ומפגשים, קומזיצים ופעילויות תרבות של בני הנוער. היום, כשילדי גניגר של פעם מגיעים עם הנכדים לאותה פינה, לחפש את הקסם, מגלים מדרון מיוער כשאר המדרונות בסביבה. חציבה קלה בסלע החמר מזכירה נשכחות. [מסוף שנות ה- 30 ואילך] |
| פלוגה | על פי שבח אדן תאריך פרסום: 1/1/1947 מסגרת ארגונית של הילדים, בני כל הגילים (ד' – ח') ליציאה לעבודה. עובדי החינוך ראו בעבודה את הגורם המלכד, לה מוקדש הזמן הרב ביותר לאחר הלימודים. הילדים, עד כתות ההמשך, עובדים במשקם העצמאי, בקבוצות עבודה מעורבות, להן קראו ''פלוגות'' (מזכיר משהו מ''שמש העמים'') כשגינת הירק היוותה את עיקר עבודתם. הייתה מקובלת הטבלה לפיה החליף הילד, כל יום, את מקום עבודתו בכדי שיוכל לעקוב אחרי גידול הצמח במשך כל העונות. עם גיוון המשק ותוספת ענפים חדשים (ענפי שירות ובעלי חיים) הורגש הצורך בקביעות. נקבע ''גלגל'' שלפיו כל פלוגה עובדת בענף שבוע ימים. במשך הזמן הגיעה הקביעות בעבודה לחודש. ילדי כתה ט' עובדים חודשיים בכל ענף, י'- שלושה חודשים, יא' - חצי שנה. |
| צלצול – צלצול ראשון, צלצול שני, צלצול פרטי. | (צלצול פרטי - על פי לאה אגוזי וצבי מגן) פעמון היה במקומותינו עשוי חישוק מתכת עבה. במרכזו של החישוק היה תלוי ענבל ואליו קשור חבל. היה הפעמון אמצעי הקומוניקציה היעיל ביותר באותה תקופה וצלצולו הגיע מחדר האוכל ועד גבעת בית-הספר, נשמע למרחוק ומהדהד בין הגבעות. הוא היה השעון המעורר, המזעיק לכיבוי שריפה, הקורא לארוחות ומבשר הבשורות. השכם עם בוקר היה השומר מצלצל צלצולים ארוכים ומדודים - זמן לקום לעבודה. גם לארוחות היו צלצולים מדודים אך מספרם היה מועט - שכן מיצי הקיבה היו גם הם בבחינת שעון. למועדון (חדר האוכל של הילדים) היה פעמון שהיה מזעיק את הפרחחים לארוחות ואוי לו לזה ש''לא שמע את הצלצול''. הצלצול היה דוחה כל מלאכה (זכורה בחיוך אותה מטפלת שהייתה מספרת את הילדים. קרה ותפס אותה הצלצול ב''אמצע ראש'' הייתה מפסיקה ממלאכתה ומבטיחה לחזור לאחר הארוחה). צלצול בבוקר, צלצול בצהרים וצלצול בערב. בליל שבת היה צלצול כפול: ''צלצול ראשון'' התכנסות לפני המועדון, ''צלצול שני'' כניסה של כל הילדים יחד לקבלת שבת והזדמנות אחרונה למאחרים לגלוש במהירות מהגבעה ולחמוק פנימה לפני המטפלת. ובין שני הצלצולים היו הילדים מתכנסים בבגדי השבת (חולצות לבנות, לעתים רקומות, ומכנסיים כחולים) ומודדים אלו את אלו - ''אלו הקטנים'' את ''אלו הגדולים'' ו''אלו הגדולים'' את ''אלה'' הגדולות. את העבודה הקשה היה עושה הפעמון בשעת שריפה(וכאלו היו רבות באותן שנים) או באזעקה. אז היה מפעיל הפעמון תופס את החבל המשתלשל מן הענבל ומנער אותו בכל כוחו, ימינה ושמאלה, צלצל והזעק, כאילו מחמת הצלצול תירגע השריפה. החברים היו קופצים מכל מקום בו נמצאו ובתרגולת פלא היה כל איש מוצא את מקומו (אצל שקי הכיבוי, בריצת אמוק אל הילדים או אל היער הבוער, ליד המים או בחצר). ואם לא הייתה שריפה היה הצלצול המהיר אות מבשר רעות… כשהיה נפטר חבר לא היו מצלצלים. השקט סימל את האבל. היה גם ''פעמון פרטי'' - צלצול שלא מן המניין. אותו חבר שצלצל בפעמון והזעיק את כולם לשווא. כששאלוהו לפשר המעשה השיב הלה: רציתי להעיר את אישתי – זה היה ''פעמון פרטי''! ומאז, כל צלצול שאינו במקומו נחשב ל''צלצול פרטי''. [על פי לאה אגוזי וצבי מגן, שנות ה- 40 ותחילת ה- 50] |
| צריך לקרוא לעמיהוד | עמיהוד הוא אוֹשְיָה גניגרית. עמיהוד היה הילד הראשון של גניגר, עוד מדגניה ג'. לעמיהוד ידי זהב וראש של ממציא מאז היה ילד. עמיהוד היה מרכז הגראג' (המוסך של היום) שידיו בכל: מתקן מכונות חקלאיות ומכוניות נוסעים, מתקין חשמל, מפיח חיים במכונות התפירה ששבקו, מתקן במכבסה ובמטבח, אבל יותר מכל עמיהוד הוא ממציא שתמיד הסתכל צעד אחד קדימה. שליטתו של עמיהוד במיכון הגניגרי הייתה מוחלטת ובטחוננו בו היה סוג של התמכרות. כאשר הקיטור שבת או איזו מכונה פסקה מלכת היינו מיד לוחשים את מילת הקסם ''צריך לקרוא לעמיהוד'' ועמיהוד בא.לא הייתה מכונה שלא הכיר ולא הייתה תקלה שלא יכול לה. בסוף כל תיקון היה אומר: ''כן טוב, לא טוב, יאללה יאללה,,,'' ועובר לתקלה הבאה. |
| קווס | מים + לחם + מיץ לימון (שרוי שבוע ימים בפחים חלודים) = קווס. הקווס שימש לחפיפת ראשי הילדים. שבוע שלם תססו להם המים, הלימון והלחם בפחים שעמדו בפינת המקלחת של הילדים. בימי שישי היה נערך הקרב, שכונה ''חפיפת ראשים'', והוא היה אחד ממעשי האכזריות הזכורים לא לטוב. האמנו, בלב שלם, שהמטפלות מטפחות את ציפורניהן כהכנה ליום שישי. וכשהיה מגיע הרגע (תמיד לא היה זמן ולא היו מים) היו המטפלות עומדות ליד שני הכיורים ובסרט-נע מעבירות לילדים חפיפה היסטרית. הראש כפוף וטבול בתוך הכיור (הנמוכים שבינינו היו מאבדים את הקשר עם הרצפה) סבוב ראשון של סבון (סבוני הכביסה הגדולים של פעם) וסיבוב שני ''המרכך'' הוא ה''קווס''. בין שני הסיבובים אפשר היה להצטייד בלגימת אויר. אחרי הקווס באו עוד כמה שלבים קשים של ניגוב וניקוי אוזניים, אך הם באמת לא נחשבים. [שנות ה- 40 ותחילת ה- 50] |
| שיקגו | שיקגו - (ואפשר גם צ'יקגו) הינו מאכל בנאלי למדי: לחם לבן, שרוי בחלב, טבול בביצה ומטוגן יפה משני צדדיו, נאכל עם ריבה או עם סוכר. לשיקגו טעם אמיתי כאשר הוא נעשה בזמן ובמקום המתאימים : בצורה מחתרתית אצל שומרת הלילה, כתוספת עידוד לילד חולה, כמעדן יוצא דופן בארוחות שחיתות ועוד כהנה וכהנה הזדמנויות. את המאכל הזה הביא נתן בן-נתן, שהגיטע לגניגר בתחילת שנות הארבעים משיקגו שבארה''ב. ומשום שהשם שיקגו בא כדימוי למשהו שלא מן העולם הזה (עולם הצנע שלנו) משהו מאמריקה של החלומות, נקרא הלחם המטוגן - ש י ק ג ו. השיקגו מלווה את גניגר כחמישים שנה אך ימיו היפים היו דווקא שנות ה- 70 וה- 80 בימי שני בשבוע, כאשר מרים לוי (מהמייסדים) הייתה אוספת את הלחם הלבן שנותר משבת ומכינה לכולנו שיקגו כזה שגם גורסי הדיאטה לא היו עומדים בפיתוי. |
| שמנת שוקולד | המעדן האמיתי, היהלום שבכתר. זה לא סתם שמערבבים קקאו, סוכר ושמנת. יש אופן הכנה שרק גניגרי גזעי יודע להכינו וכל ניסיונות החיקוי הם זיוף זול. בכל-אופן, אותה שמנת שוקולד, המגירה ריר מפינו רק לשמה, הייתה ''המצאת המאה'' בתחום הקולינרי, אם לא בתבל כולה לפחות בגניגר רבתי. היינו מקבלים אותה בכלים קטנטנים של 30 סמ''ק ומלקקים ממנה לאורך שעה ארוכה. גם קצת ''מסחרה '' היינו עושים, כמו בכל דבר בעל ערך. והעיקר, לא הצלחנו עד היום להבין מדוע המטפלות היו שומרות את המאכל לרזים, לחולים ולחסרי התיאבון. בחזרה לאוצר המושגים |
| תסתובב לקיר | בחיפושיהם אחר הטוב ביותר לבריאותם של הילדים הראשונים, הגיעו החברים בגניגר לקביעת מערכת המצאות שכיום קשה לנו להבינה. התזונה - על טהרת הטבעונות (חובזות וקציצות תרד) רחצה - רק במים קרים, ושנת חובה בצהריים. כל הילדים עד כתה ד' היו חייבים לשכב לנוח אחרי ארוחת הצהרים - ולישון! איך ישנים? ברגע ששכבו במיטות (וזה תמיד באמצע משחק או פעילות חשובה אחרת) היו כמה רגעי חסד של אפשרות לעיין בספר. אחר-כך הייתה המטפלת עוברת בין החדרים ומבקשת/מודיעה שיש להניח את הספרים ולישון. ואז, איך לא, מתחיל רחש-לחש בין דיירי החדר, כי אין זמן טוב מזה לרכילות, להתגרויות מילוליות, לניסיונות ''לשגע'' ועוד כהנה וכהנה פעילויות. המטפלת הייתה מגיעה לסיבוב שני ומפסיקה את הלחשושים בהוראה קבועה, יבשה, בלתי ניתנת לערעור ומכוונת היטב אל מקור הרעש: ''תסתובב לקיר ותעצום את העיניים'' (משמע – תפנה פניך אל הקיר ואחוריך אל חבריך) ושקט. לפעמים היה נוסף גם פליק קטן. כל מטפלת וה''תסתובב לקיר'' שלה, המילים קבועות הלחן שונה. התוצאה של אותו ''תסתובב לקיר'' הייתה בדרך כלל מערכת חריטות וציורי קיר. ישנם בין בוגרי החינוך של שנות ה- 40 אשר עד היום אינם יכולים להירדם אם אין להם קיר מול העיניים. |
| תרומתנו השבועית לקרן הקיימת - סך חצי ביצה לילד | נוסח עממי הימים ימיה היפים של הקרן הקיימת לישראל שממנה נחלתנו. בכל דרך אפשרית היו אוספים כספים לקרן הקיימת בניצוחה של ועדת הקרן הקיימת: אוספים פטריות אשר תמורתן לקרן הקיימת, משתלת אקליפטוסים – לקרן הקיימת, וגם מעט מן המעט שהיה בצלחת. הימים ימי צנע, בארוחת הערב קיבל כל ילד ביצה קשה. יום אחד בשבוע היו מוותרים הילדים על חצי ביצה ובליל שבת, בארוחת הערב החגיגית, לאחר הזמירות והניגונים שהיו טקס קבוע ומקודש, היה מגיע תור ההודעה המרגשת מפי צעיר חברי הועדה: ''תרומתנו השבועית לקרן הקיימת סך חצי ביצה לילד לשבוע'' |
