יער בלפור

קבוצה ביער או יער בקבוצה??

מתוך ''שירת העשבים''/ לאה אגוזי

מסיפורי בראשית שלנו והפעם על יער בלפור העוטר את הרינו: מה קדם למה?

פעם הזדמן לכאן אורח לשעה ואמר: ''אתם עשיתם בחוכמה שבחרתם ליישובכם מקום ליד היער''- ולא כן הוא.
בבואנו למקום היו ההרים חשופים לחלוטין. בעצם הם היו מכוסים קוץ ודרדר (בעיקר סירה קוצנית) ולדאבוננו, היו ההרים כלולים במסכת הקרקע שהוקצתה לנו.

כיצד ניתן היה להפיק מהם תועלת? ושוב עמדה לנו יוזמתו של מנחם הקטן זכור לטוב...

אחד התפקידים החשובים של הקרן הקיימת, בין היתר, הוא לטעת יערות. מנחם הציע לפנות אל אוסישקין (שהיה אז ראש הקרן הקיימת) ולבקש תקציב לנטיעה ולשכר העבודה שיהווה תמיכה ניכרת בהכנסות המשק הדל. אוסישקין צחק, הושיט את ידו ואמר: ''כאשר יצמח עשב על כף היד, כן יצמחו עצים על סלעי ההרים בלי אדמה ובלי מים''.

רק אחרי משא ומתן ממושך בעזרתו של יוסף וויץ, התקבל האישור- תחילה על שטח קטן לניסיון בלבד. וראו זה פלא! בערוצים צרים, בסדקים בין סלע לסלע, באמצעות גשמי ברכה ובעיקר בעקשנות, בדבקות ובעמל כפיים של אנשי המקום, נקלטו שתילי האורן הרכים, צמחו והיו לאילנות של ממש, כפי שאתם מכירים אותם היום.

אט לאט, שנה אחרי שנה התרחב שטח הנטיעה והגיע מ- 200 דונם ל- 1420 עם חצי מליון עצים, היה זה באותו זמן היער הגדול ביותר בארץ.
הממונה מטעם הקרן הקיימת לביצוע עבודת הייעור היה חברנו יעקוב אגוזי, שלרגל הצלחתו היה אחר כך למומחה ומשגיח על נטיעת יערות בכל הארץ, החל בהרי ירושלים ועד לטבריה שבעמק הירדן.

עבודת הנטיעה בגניגר הייתה קשה מאד לביצוע: ההרים התלולים לא ניתנו לאחיזת הכף רגל ולחפירה עם מקוש ביד. היינו מתחילים לרגלי ההר, חופרים גומה לנטיעה, אחר כך עומדים בתוכה וחופרים שנייה מעליה וכך הלאה והלאה. בוחרים היינו בימי סגריר כשעננים טעוני גשם מעל ראשינו, כדי להבטיח השקיה ראשונה ולהבטחה לקליטת השתילים. ולכן, עם הגיע הגשם, לרב היינו חוזרים הביתה בריצה, רטובים וספוגי מים עד לשד העצמות, אבל מראה החלקה הנטועה בלב ההר השומם הרנין את הלב והיה שכרנו.

משהתרחב השטח ולא היו לנו מספיק ידיים עובדות לניכוש העשבים, הצטרפה אלינו קבוצה צעירה- ''קבוצת הצפון'' שהשתכנה בצריפים על המגרש שעליו נמצאת עתה בריכה השחייה שלנו. עם בוא הזמן עברו חבריה להתיישבות עצמאית, הלוא היא קיבוץ רמת יוחנן.