צביקה גל

סורסוק לא היה כאן הראשון.

גם לא משמר הוולגה. אי-שם במאה ה- 18 לפנה''ס נושב לראשונה המקום שלימים יקרא גניגר.

המתיישבים הראשונים התמקמו סמוך למעיין שנבע במקום בו עומדת היום מכבסת הקבוץ. אלה היו כנענים שנהנו מהפריחה הכלכלית האדירה שעברה על ארץ כנען בכלל והעמק הגדול (עמק יזרעאל) בפרט.

זו הייתה תקופת האבות והעמק היה ידוע וחשוב כל כך, עד כי פרעוני מצרים כינו אותו בכתביהם ''העמק'' ונראה שהכל ידעו לאיזה אזור הכוונה.

באותה עת, פרחו ערים רבות בעמק ובהן מגידו, תענך, יקנעם והגדולה מכולן - שימרון שליד צומת נהלל. לצדן של ערים אלו התפתחה רשת צפופה של כפרים קטנים שגניגר היתה אחד מהם. שרידי הכפר התגלו בעת שנחפר בור גדול לצורך בניית המקלט שליד המרפאה, ומעט מן הממצאים שנחשפו שם מוצגים במועדון לחבר.

גניגר הכנענית נעזבה כעבור כמאתיים שנה ומאז התכסו שרידיה בסחף שהעלים אותם, ורק פעולות פיתוח מודרניות חושפות מדי פעם טפח מהם.

אין אנו יודעים על התיישבות נוספת באתר במשך כאלף שנים, עד לימי שיבת ציון במאה החמישית לפנה''ס, עת שבו מתיישבים חדשים לטרסות שמתחת למעין. גם העדות להתיישבות זו הם רק כלי חרס שנמצאו בעת חפירת המקלט.

קשה להאמין שגניגר לא נושבה ברציפות, אך אין בידינו כל עדויות לכך.

בתקופת המשנה והתלמוד (המאות השנייה עד הרביעית לסה''נ) שוב נוסד במקום כפר. נראה כי הכפר השתרע בשטח שמעל למרפאה וממזרח למכבסה, אך ממנו טרם נחשפו שרידים של ממש, למעט אבני בנייה, שברי עמודים, כלי טחינה מבזלת שהידוע בהם הוא ''הכובע של זהבי'', שנמצאו פזורים בשטח.

השרידים הנראים לעין נמצאים עוד מזרחה, בתוך יער מרים ובמדרון שמעל אמיקו והגדרה.

כאן ניתן למצוא חציבות שונות, גתות ובעיקר את פתחיהן של מערות קבורה.

מערה אחת, שנמצאה בעת שנסלל כביש הגישה לבית הספר, מעט מעל בור האשפה הישן, נחפרה בשנת 1993. החפירה הייתה אז פרויקט חינוכי וילדי גניגר (יואב מעוז, גיא עייק, יובל ליקבר ואוריה ויוני גל) עבדו בתוך המערה בפיקוח ארכיאולוג ''והעלו חרס'' בידם. בין השאר נמצאו נרות חרס ומטבעות זהב.

ממצאים אלה קבעו את זמנה של המערה למאה השלישית לסה''נ. מערה נוספת שהתגלתה בעת הרחבת אמיקו, לא נחפרה (מן הסתם כדי לא להרגיז את החרדים....).

על פי המשנה אנו יודעים כי בפרק זמן זה היה במקום כפר יהודי שבו חי ופעל ר' יוחנן בן נורי, הנזכר פעמים אחדות במשנה (למשל, מסכת ערובין א, א). זו גם הפעם הראשונה שאנחנו מתוודעים לשמו של המקום: גניגר או נגניגד.

גניגר היהודית היתה כפר אחד מני רבים שהיו פרושים ברחבי העמק בתקופה הרומית והביזנטית.

עם זאת, כדאי להזכיר כי בתקופה הביזנטית היה העמק מיושב גם על ידי נוצרים, כפי שמעידים שרידי הכנסיות שהתגלו ברמת ישי ובבית לחם הגלילית ועוד, אשר חיו בשלום לצד הישובים היהודיים.

אפשר שהכפר הזה נעזב עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לסה''נ ורק שברי חרסים מימי הביניים הפזורים בשטח רומזים כי במקום התקיים ישוב גם בתקופה זו.
כמו שמות עבריים עתיקים רבים, גם השם גניגר השתנה כאשר הפכה הערבית לשפה השלטת באזור ומאז הפך שמו של המקום לג'ינג'ר. עברו עוד כמה מאות שנים ואז, רק אז, הגיע סורסוק.

באמצע המאה ה- 19 הפכו הוא ומשפחתו לבעלי אדמות בעמק, שהאריסים הבדואים שחיו על הגבעה עיבדו עבורם. אבל, בשנת 1922 הגיעו למקום שבעה עשר צעירות וצעירים, לאחר שעשו את דרכם ברגל מדגניה ג' שבעמק הירדן, והקימו מחדש את גניגר היהודית.